טיול הוא הזדמנות מצוינת להכיר את עצמך טוב יותר. התנאים הקיצוניים, השונים ממה שהתרגלת אליהם, מציבים אותך בסיטואציות חדשות בהם אין לך ברירה להכיר את האדם שאתה מבלה איתו הכי הרבה: את עצמך.
בחודשים האחרונים, יותר מכפי שגיליתי את העולם, אפשר לומר שגיליתי את עצמי. נגלו אליי דברים פשוטים וברורים מאליהם, שמעולם לא הקדשתי להם מחשבה או תשומת לב. בין השאר, גיליתי מה עושה אותי מאושרת.
(:
–
חברים
מאז שהבנתי איך מתנהגים עם בני אדם, אני דואגת להקיף את עצמי בחברים. הטיול, מצב לא טבעי בו החברים הקבועים והאהובים שלי נותרו מאחור, גרם לי להעריך אותם טוב יותר ולהבין כמה שהנוכחות שלהם חשובה וחסרה לי. פייסבוק, הדרך היחידה שאני שומרת על קשר עם אנשים, הוא רק פלסטר קטן על הקרע העמוק. בטיול הגעתי למצבי הבדידות-הזמנית החמורים בחיי, כי יש מקומות וסיטואציות שבהן פשוט אי אפשר לעשות חברים חדשים. גיליתי שהמקומות והימים שהכי נהניתי בהם היו המקומות בהם הצלחנו ליצור סביבנו קהילה קטנה, לארגן אירוע, ולמשוך היכרות למשך יותר זמן מאשר שיחת "מאיפה-אתה-איך-קוראים-לך".
עשייה
רוב האנושות מתייחסת לחופשה, לנופש, לטיול, כהזדמנות לנוח. ואני – שונאת מנוחה. מנוחה גורמת לי שעמום ומצוקה, גורמת לי להרגיש שאני מפגרת מאחור, עצלנית, מבזבזת את הזמן המועט שיש לי לחיות על כדור הארץ. גם בטיול, כמו בחיים שהשארתי מאחור, אני הכי נהנית להספיק כמה שיותר. לראות עוד ועוד מהמקום שבו אנחנו נמצאים, לשוטט, להישאר ערה מאוחר כדי לחוות כמה שיותר חיי לילה, לצלם בלי הפסקה, ואז לכתוב לכם על כל מה שעשיתי.
בישול
עזבתי את בית-אמא בגיל 20 והתחלתי לבשל מתוך רצון למרוד באוכל הלא-טעים שהכרתי מהבית. מאז הכנתי כל מיני מטעמים נחמדים לי ולבעלי והשתכללתי אט אט. איני מבשלת שום דבר מפואר, אבל גם שום דבר תפל או מדכא. ההיעדר של מטבח ברוב הטיול הבהיר לי כמה חסר לי הבישול. לאכול בחוץ זה תענוג גדול, אבל יש גבול לכל תעלול. במקומות שהשגנו בהם בית עם מטבח, התענגתי באמת ובתמים. הכנתי אוכל שאנחנו אוהבים ומתגעגעים אליו מהבית, יחד עם השראה מהמטבח המקומי, תוך אילתור עם הכלים המעטים שברשותי. התוצאות שימחו לבבות וקיבות, שלנו ושל האורחים. כי אוכל של בית כשאתה בחו"ל מרגיש טעים במיוחד.
קיץ
היופי בטיול שאנחנו עושים, הוא שאנחנו מנצחים את מזג האוויר. באמצעות המסע שלנו אנחנו נמנעים מקור ומייצרים שנה בלי חורף. חטפנו גשמים טרופיים ספורים וכמה לילות קרירים – שום דבר שמצריך יותר מז'קט, שום דבר שמתקרב אפילו לחורף הישראלי. העניין הזה משמח אותי באמת ובתמים. אני אוהבת שהשמש זורחת בשבילי, אוהבת את הבגדים הקצרים והכפכפים, את השחייה בכל מקור מים אפשרי. סטטוסים חורפיים מישראל לא מעוררים בי ולו שמץ של נוסטלגיה או כמיהה לעונה קרה יותר.
הוללות
מסיבות, אלכוהול, ריקודים, שיכורים מטופשים ושיכורות זנותיות משמחים ומבדרים במידה רבה את נפשי רודפת הריגושים. בהודו וסרי-לנקה הגענו למקומות נטולי חיי לילה, בהם אחרי 10 אין מה לעשות מחוץ לגסט-האוס שלך. נקודה. זה לא היה נורא כי אנחנו נודדים וידענו שיהיו לנו מספיק מסיבות בהמשך הטיול, אבל אני בחיים לא אסכים להתגורר לאורך זמן במקום שאין להשיג בו לילה של פורענות.
אינטרנט
ההחלטה לקחת שני לפטופים הסתברה להיות נכונה. כל הטיול, החוויות והזיכרונות מעובדים, נכתבים ומופצים על מחשבינו ועל רשת האינטרנט כמעט בזמן אמת. הטכנולוגיה שכבר קודם אהבנו הופכת את הטיול לקיים ביותר מקומות מאשר הזיכרון הרעוע שלנו. נראה לי מטופש לעשות טיול מרתק כמו שלנו בלי להפיק ממנו תכנים: הרי זו התקופה שהכי נרצה לזכור בעתיד. המחשב עבורנו הוא לא פיסת טכנולוגיה קרה, הוא החומר ביד-היוצר. הוא תרופת ההרגעה והעוגן למציאות המוכרת. זה קצת כבד לסחוב שני לפטופים לכל מקום, אבל יחסית לכזה עוגן משמעותי, זה משקל פעוט.
מעניין מאוד :)…