כל הטיול וכל החיים שלי מוקדשים לעשייה. מדי ערב לפני שאני הולכת לישון, אני כבר יודעת מה הלו"ז שלי למחר. מכיוון שזה טיול, הלו"ז פחות מהודק ומאפשר לי יקיצה טבעית, אבל תמיד תהיה שם פעולה אקטיבית כלשהי. נסיעה, טיול רגלי, שופינג בשני קניונים ושוק לילה אחד. והמסיבות של סוף השבוע בבנגקוק… כל לילה של בילוי נמשך כמו יום עבודה ואינטנסיבי כמוהו לפחות. במקום תשע עד שש בשעות היום, תשע עד שש בשעות הלילה. וצריך לנוח לפני זה ואחרי זה טוב טוב.

אחרי סוף שבוע של שני לילות כאלה, ברחנו להואה-הין (Hua Hin). שלושה ימים בעיירת החוף השלווה – הזדמנות לנוח ולהתכונן לקראת סוף שבוע  נוסף בבנגקוק. יחד איתנו הגיעה מיטל, חברה ותיקה שלי שהגיעה לתאילנד בימים האחרונים של טיול ארוך במזרח. לפני חזרה לחורף הישראלי האפרורי, הייתה צריכה קצת חוף. במיוחד בהתחשב בטיול שלה שהתקיים ברובו בתנאי חורף.

אם אתם מגיעים לתאילנד לטיול קצר, אני לא ממליצה לכם על המקום הזה. יש יפים, מרגשים ומעניינים ממנו. בהואה-הין אין הרפתקה, עניין, אתגר. אבל יש פה קיץ. קיץ בוהק, חד משמעי, נצחי, מושלם. ולכן, טוב שבאנו.

הגענו להואה-הין בשעת אחר צהריים. ירדנו מהאוטובוס והלכנו לכיוון הכללי של הים. באופן מסתורי, הגסט-האוסים המנוכרים על הרחוב הראשי שמציעים חדרים בלי חלון, היו יקרים פי שניים מהגסט-האוסים על קו החוף. הגסט-האוס שאנחנו מתאכסנים בו – התאהבתי בו מיד, וסלחתי לו על כל חסרונותיו. הוא לא נקי ולא חדש. ברז המקלחת שבור, האסלה סדוקה, הברז דולף. החדר לא גדול. הרצפה – רצפת עץ. חורקת. כולה סדקים. ומבין הסדקים מציץ ים. כי מבנה הגסט-האוס כולו, מוחזק בעמודים מעל הים ממש. השינה בחדר הייתה איומה. מזרון רך מדי, עקום מרוב אורחים שישנו עליו לפניי, וגלים שוצפים של גאות מתחת לראש שלי. אבל כל פעם שהתעוררתי מרחש הגלים שמתחתיי עם חשק עז להשתין, סלחתי. אם כבר להתעורר ממשהו, אז מרחש של גלים.

והעיקר בגסט-האוס הזה, הוא המרפסת. כל האיזור הזה של העיר בנוי על מרפסות. כלומר, מזחים שבנויים מעל הים. אבל על כל המרפסות השתלטו מסעדות הומות אדם. המרפסת שלנו היא פיסת גן עדן מוזנחת שבודדים מגיעים אליה. יחידה במינה בתוך הגטו התיירותי. שום מסעדה, רק כמה רהיטי עץ אכולי לחות לשימוש אורחי הגסט-האוס.

איני מצליחה לדלות מזכרוני את שמו של הגסט האוס – אבל תוכלו למצוא אותו וגסטהאוסים דומים לו אם תלכו לאורך הרחוב הקטן naret damri, שנמצא על קו החוף, 10 דקות הליכה מהתחנה האחרונה של האוטובוס מבנגקוק.

בהואה-הין, סוף כל סוף, הרשיתי לעצמי להישמט. להירגע. לנוח. יום קודם חשבתי – נשכור אופניים ונסקור את העיר לאורכה ולרוחבה! אבל כשהתעוררתי בבוקר, הבטתי החוצה למרפסת, וראיתי שאין מה לחפש. שאין מה להתרוצץ. האופן בו אור השמש נח על הרהיטים הישנים, על פני הים, על הסירות השטות בו בעצלתיים, היה מושלם מכדי לחפש אטרקציות אחרות. אז פשוט ישבנו שעה קלה על מרפסת הגסט-האוס, וקראנו ספרים. אחרי זה, הלכנו ברגל לחוף הרחצה הקרוב. המים היו חמימים. צלולים, אבל לא לגמרי. טובים מספיק בשבילנו. נהנינו מהם. מסביב – שום כוסיות. רק תיירים מבוגרים בחופשה שלהם. אבל לא הייתי צריכה עור צעיר להניח עליו את העיניים; הספיקו לי השמשיות התכולות על רקע ים הטורקיז. הסוסים היפים והקטנים שרוכלים נודניקים ניסו לגרום לנו לרכב עליהם וסירבנו. הספר שגמעתי בעודי סופגת קרני שמש.

המקום הזה הוא טוב, טוב בסיסי, חושני, שאינו קשור לסליז או לבן-דודו הסורר של סליז מפטאיה. מקום שמאלץ אותך לנוח, להירגע, להבין שאין אחרי מה לרוץ. לחשוב. או להפסיק לחשוב. מה שחשוב לך יותר ברגע הנתון. אין אחרי מה לרדוף. אין על מה להיאבק. פשוט ליהנות מהרגע.