שלשול הוא כמו זיקנה. השלשול כופה את עצמו על הגוף שלך, כך שאתה אינך שולט בו עוד. השלשול לא שואל מתי להגיע, הוא מתפרץ מבעד לדלתותיך כאורח לא קרוא ורומס בגסות את איכות החיים שלך. שלשול, בשונה מהזיקנה, הוא בר-חלוף. יוצא דופן הוא השלשול ההודי, שכנראה נשאר איתך לנצח. כמו הזיקנה: יש ימים שבהם הוא מפריע יותר ויש ימים שבהם אתה מצליח להדחיק, לכסות, לשמור אותו בפנים. אבל הוא תמיד שם, מאיים.
מאז הטאלי ההוא לפני שבועיים בפושקאר, נשברה לי מערכת העיכול. איבריי האהובים והאמינים בגדו בי. היום הראשון היה הגרוע ביותר: נפלתי למשכב והתרוממתי רק כדי לפלוט מפה או משם. מאותו יום המצב השתפר, והידרדר, והשתפר שוב, והידרדר – ומעולם לא חזר להיות כפי שהיה.
מאז שהגיע השלשול, שמחת החיים שלי עזבה. בעבר הייתי מטיילת זריזה ונמרצת שרק רוצה לראות עוד ועוד מהנוף. כיום אני מטיילת מפוחדת וחרדה שרק רוצה שיהיו לידה שירותים ציבוריים בכל רגע נתון. עזבו טיולים, 60% מהנאת הטיול שלי נבעה מאכילת המזון המקומי, החריף, המוזר, המזוהם ביותר; עם עדיפות למזנונים שהלקוחות היחידים בהם הם מקומיים וזבובים. ואפילו זה נלקח ממני. כעת אני משתדלת לשמור על תפריט שמבוסס על אורז, בננות, טוסטים והיוגורט המקומי curd שיצא לו שם של תרופת פלא. עד כמה זה עוזר? איני יכולה להעיד.

זרם של שלשול תפס אותי עם המכנסיים למטה בטיול הגמלים. במקום ליהנות ממנו, רק התפללתי לעצירת הביניים הבאה והשארתי שלוליות רעילות מאחורי כל שיח שהואיל בטובו להסתיר אותי. הגמלים נאנקו בקולות רמים ומפחידים כמו הבטן שלי ממש. הם כל הזמן הפליצו ופלטו תוך כדי הליכה גללים קשים, כאילו מנסים להתגרות. חיפושיות זבל חרוצות חצו את המדבר כשהן מגלגלות כדורי צואה. כל פעם שעצרנו, היה זה בכפר פרימיטיבי שבנייניו בנויים מעיסה קשה של בוץ וקקי של פרות. לכל כיוון אליו הסתכלתי, ראיתי רק חרא.
למה?! למה?!!! צעקתי לשמיים. והם ענו לי: קקה.
היום כבר כל כך כעסתי על מערכת העיכול הבוגדנית שלי, שעשיתי דווקא והזמנתי מה שנראה לי כמו המנה המזיקה ביותר בתפריט: בוריטוס. קחי את זה! אמרתי לה, והעמסתי לתוכה גבינה מותכת ושעועית. יכול להיות שהשיטה האלימה הזאת היא הדרך הנכונה להשתיק אותה. עד מחר בבוקר אדע. אחלו לנו הצלחה.

עדכון: למחרת בבוקר התעוררתי כמו חדשה. לראשונה מזה שבועיים כמעט, יצא לי קקי קשה כמו לבנה. בעלי לעומת זאת, התחיל לשלשל כמו ממטרה.