שתי מסיבות ענק הביאו אותנו לקופנגן בימים האלה. הראשונה הייתה מסיבת כריסמס, ב-25 לינואר. השנייה, לכבוד השנה החדשה, התקיימה ב-31 לחודש. שתיהן על החולות של חוף האד-רין, ובמתכונת של מסיבת ה"פול מון" המפורסמת.

כריסMESS

מסיבת הכריסמס מילאה כשליש מרצועת החוף בחוגגים שיכורים בכובעי סנטה. ברים על רצועת החוף השמיעו סוגים שונים של אותה מוזיקת דאנס איומה. יש הקוראים לשיטה הזאת של ריבוי רעשים "קקפוניה בלתי נסבלת". יש כאלה שמהללים את "הבחירה מאינספור אפשרויות". אני לא מבינה למה לבזבז כל כך הרבה אנשי מקצוע כדי להפעיל תשע עמדות תקלוט שכולן משמיעות את השיר השנוא עליי לשנת 2011: "Let's do it tonoooight, Give me everything tonoooight"

אחד הברים חרג מדי פעם למוזיקה קצת פחות בנאלית, טראנס או דאבסטפ. זה היה כל כך נדיר, שמצאתי את עצמי נושמת לרווחה ונהנית מסוגים של מוזיקה שלא אשמע מרצוני החופשי לעולם.

מזג האוויר היה ממש חורפי יחסית: היה מעונן, ואפילו טיפה קריר בגופיות שלנו. כמעט חג מולד לבן. אבל יותר מזה – הייתה גאות עצומה. רצועת החוף של המסיבה הייתה באותו לילה צרה ורטובה במיוחד, מה שיכול להיות קומפלימנט כשלא מדברים על רצועות חוף, אבל במקרה הנוכחי התנאים היו קשים למסיבה. גלים של מים קרירים שטפו אותך בזרם של בקבוקי בירה ריקים, ואם נפלת – הפכת לשיכור רטוב ומדובלל.

הצפיפות במרכזי הברים הרועשים הייתה רבה. אנשים התחככו זה בזה בניסיון ללכת ממקום למקום, וזה לא היה מגניב בכלל. החל ממישושים שהם בגדר הטרדה מינית, וכלה במרפק תועה לראש.

ההנאה הגדולה ביותר שלנו מאותו ערב, הייתה לצלם שיכורים פתאטיים במצבים שונים. שיכור פתאטי מנסה לקפוץ בחבל בוער ונופל לשלולית, שיכור פתאטי אוכל שניצל ומתנהג בגסות לצלמת, שיכור פתאטי יושב על מדרכה ובוהה בקיא של עצמו בזמן שחבריו מנסים לגרור אותו הביתה… שעשוע פוטוגני לצלם המניאק.

שנה חדשה

חשבתי שמסיבת הסילבסטר הייתה מאסיבית. טעיתי. מסיבת השנה החדשה הייתה גדולה ממנה, פרועה ממנה, צפופה ממנה ומשוגעת ממנה פי חמישה. אפילו גבו מחיר כניסה לאיזור האד-רין! בולשיט, זה מקום ציבורי, החלטנו, ופשוט עברנו את דלפק הכרטיסים במהירות ובנחישות בלי לשלם שום דבר לאף אחד.

אם במסיבה הקודמת חוגגים מילאו שליש מרצועת החוף, הפעם הם התפרשו על רצועת החוף כולה. עוד בארים של מוזיקה גרועה נפתחו, עוד אנשים זרמו פנימה, השתכרו, רקדו, נהנו, סבלו, איבדו הכרה על החול והתעוררו למחרת בבוקר. בחיי, היו אנשים שהצליחו להתעלף עוד לפני הספירה אחורה בחצות.

היה אנרגטי, מרגש, עמוס. הרגשתי איך המסיבה מתקיפה את החושים שלי בשיא העוצמה. המוזיקה הגרועה המוגברת על למקסימום; הזיקוקים והפרצופים הצבועים המתחלפים בזריזות בשדה הראייה; ההתחככות בקהל ענק כדי לפלס דרך לאטרקציה הבאה.

אני אוהבת מסיבות גדולות, ושמחה שהגעתי לחגוג את השנה החדשה במסיבה אדירת הממדים הזאת בקופנגן, כנראה המסיבה הגדולה ביותר שהייתי בה בחיי. חשבתי שאיהנה ממנה עד אין קץ – הרי יש פה כל כך הרבה אפשרויות לבחור מתוכן. כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה דברים יכולים לקרות. אבל האמת היא, שזה היה פשוט יותר מדי. מרוב עצים ראו את היער, והיער סגר עליי מכל הכיוונים, שלח את ענפיו לאיבריי המוצנעים, וגרם לי להצטער שלא הבאתי את הגרזן שלי.

כל מסיבה היא בעצם חיפוש אחר הנאה, הרפתקה, גאולה, מין, מרגוע. נסיון למצוא את עצמך, את החבר הבא שלך, משקה, שיחה טובה, ריקוד משחרר. החיפוש בתנאים של מסיבת-הענק היה קדחתני, מבלבל ומעייף. כשגילינו שאנחנו מבזבזים הרבה יותר מדי כוחות על חיפוש ולא מוצאים כלום, החלטנו להתקדם הלאה.

השעה הייתה 3 בלילה, ואני הייתי מוכנה לעוד. אבל לא לעוד מאותו דבר. כמה קילומטרים מהאד-רין עצרנו בפאב לא גדול שמנגן מוזיקה לא רעה. מקום שהיינו במסיבת הפתיחה שלו לפני שבוע ונהנינו. ברגע שהגענו, כבר הרגשנו טוב יותר. כמות החוגגים הייתה זעירה יחסית למה שהשארנו מאחורינו, אבל היה הרבה יותר קל להבין מי מבין הנוכחים יכול להיות חבר. כשכיבו את המוזיקה בפאב, המשכנו, חבורה מעורבבת של רוסים, דנים ואנחנו לבקתה של אחד מהם. סוף כל סוף יכולנו לדבר, לצחוק, לטוות קשר חדש, לפלרטט עם התאומות הרוסיות היפהפיות שלא יודעות מילה באנגלית. זה היה בדיוק מה שחיפשנו במשך חמש שעות של בילוי בהאד-רין, ומצאנו תוך דקות ספורות במסיבה קטנה יותר.

בכל מקרה, את השעות הראשונות של 2012 בילינו בחברה טובה, עם מצב רוח טוב ועם תקוות לעתיד שיהיה מגניב ומעניין לפחות כמו העבר.

עוד תמונות מהמסיבות ומהבילויים בקופנגן – באלבום הפייסבוק >