הודו מאד פוטוגנית ולא עושה לי חשק לצלם בכלל. אני כבר חודשיים כאן, והרבה יותר מעניין בעיני להיות נוכח בחוויות שאנחנו עוברים.
מעט מאד דברים עשיתי באופן קבוע. מלבד עבודה, אליה הלכתי כל יום חמש פעמים בשבוע, ומין, לא היו לי תכניות או תחביבים שהיו חלק בלתי נפרד מלוח הזמנים שלי. חוץ מכדורסל.
היו לנו המון דברים. כשנוסעים לטייל בעולם במשך שנה, אין צורך בהמון דברים. למעשה, צריך כמה שפחות. כחודש לפני שעזבנו את הדירה, התחלנו במבצע הפינוי. שמרנו בצד את הדברים שבאמת נצטרך (לפטופ, מצלמה, 14 זוגות תחתונים), ואת הדברים שבאמת אסור לזרוק (טבעת אירוסין). את כל השאר – פיזרנו. שתי מכירות-ענק שנערכו בביתנו עזרו לנו להיפטר מהר של הבגדים והרהיטים הכי טובים שלנו. את החפצים שלא נמכרו, מסרנו בתור מתנה, או "לשמירה". בקטע של "קחו את זה, תשתמשו, תיהנו, מתישהו ניקח את זה בחזרה. עלק"
כבר שכחתי איזה הבדל יש באיך שהזמן עובר, או מרגיש שעובר, בין מי שנמצא בארץ לבין מי שמטייל. לי זה מרגיש כאילו עזבנו לפני חצי שנה. אני מדמיין את הרחובות ריקים ומשעממים. כאילו הכל קופא כשאנחנו לא שם, בארץ. אנחנו כאן קצת פחות מחודשיים. הספקנו כל כך הרבה. היינו בעשר מקומות (דלהי, מנאלי, לה,ראג'אסאן, רישיקש ועוד), פגשנו המון חברים חדשים (ונסה, לורה, ליאור, סיני, דניאל, תום, עוד תום, ג'ונס, אושר, פאריסה ועוד רבים), עברנו מספר הרפתקאות דרמטיות (רפטינג, נסיעת אוטובוס עם נהג שיכור וישן, ליטוף ארנבים), ועשינו כמויות בלתי נמדדות של כיף. ומה קרה בארץ? בשעות המעטות, יחסית, שביליתי באינטרנט,…
הטלפון הסלולרי נכנס לחיינו המודרניים בתור מותרות, בתור סמל סטטוס נחשק, בתור חפץ שהופך את התקשורת הבינאישית לזמינה יותר מאי-פעם. בתור נערה לא היה שום דבר שרציתי יותר מטלפון סלולרי, כי לכולם כבר היה ולי עוד לא. התחננתי לאמא "תקני לי, תקני לי". בדיעבד, אני מסתכלת אחורה ומבינה שבאותה מידה הייתי יכולה להתחנן לאמא שתקנה לי שני סטים של אזיקים, אחד לידיים ואחד לרגליים, וכלוב קטן ומוזהב לשבת בו יומם וליל. הסלולרי –כלוב של זהב. מכשיר שהופך אותך לזמין תמיד, גם כשהיית מעדיף לא להיות זמין. המטרה ברכישת סלולרי הייתה לשמור על קשר חם ותמידי עם חברים. כל זה, התגלה…
זה אולי ישמע חריג, אבל זו הפרידה הקשה ביותר שנאלצתי לעבור. יתכן שזה בגלל שהיא כבר זקנה, ויש סיכוי לא קטן שזו היתה פרידה לנצח. אפשרות נוספת היא שמלבד אליזרין, היא היתה הקשר הארוך ותדיר ביותר בשנים האחרונות.
הדירה שלנו בתל אביב הייתה המקום הראשון והיחיד שבו הרגשנו… לא אגיד "בבית". זה המקום הראשון שנהנינו לחזור אליו בסוף יום עבודה. אחרי הדירות המדכאות שהתפשרנו עליהן, הערכנו אותה והשתמשנו בה עד כמה שניתן. אורחים באו והלכו, והאווירה תמיד הייתה חיובית.
המשפחות שלנו שונות מאד. לאליזרין אימא ותו לא. לי – ארבעה אחים, אחיינים, שני הורים נמרצים ועשרות קרובי משפחה אחרים. לאימא של אליזרין אנחנו כמעט ולא מגיעים הביתה. אין שם מה שנקרא "תנאי אירוח". אצל ההורים שלי, כל מפגש משפחתי הוא מבצע. האחים מגיעים עם הילדים מישובים שונים בארץ. המולה ובלאגן. אימא שלי עושה קניות לארוחה משפחתית גדולה וטעימה עם כמויות שעוזרות לבעל המכולת בכפר קרע לבנות עוד חדר בבית. בשדה התעופה, אבא שלי שם אותנו, לוחץ לשנינו את היד, והולך לעבודה כאילו כלום. הוא העביר את הבעת הרגשות לנכדות. אימא שלי וסבטלנה נשארות שעתיים וחצי. אחי הצעיר הגיע מהצבא…
מהיום שקנינו כרטיסים בכיוון אחד להודו, חודשיים לפני הטיסה, התחילו הפרידות. לפניכם סדרה של פוסטים, כל אחד מהם עוסק בפרידה אחרת. פרידה מהעבודה עבודה במשרד: סלע איתן של יציבות, שמושך את האדם הקטן שרק רצה להרוויח קצת כסף למצולות של שגרה מדכאת. מצד אחד – חשתי חיבה עזה לעבודה שלי ולקולגות. מצד שני – המחשבה שמחר אני אמורה לעשות את אותו דבר שעשיתי אתמול ועשיתי לפני שבוע ואעשה בשבוע הבא, גרמה לי לרצות ליפול ולמות. על פי חוק, עובדים ותיקים כמוני (שנה וחצי מהחיים שלי. או מיי גוד) צריכים להודיע על התפטרותם חודש מראש. והחודש הזה, היה החודש הקשה ביותר. אמנם…
פוסט זה מתאר יומו השני של המסע, הנה היום הראשון. שלפוחית השתן: החבר הכי טוב של המטייל, והאויב המר ביותר שלו. על מנת להגיע בזמן לאוטובוס שנוסע ללה, היה צריך להתעורר בסביבות 4 לפנות בוקר, כשחשוך מסביב. שעון מעורר אין. אתגר? לא ממש. בגוף של כל אחד מאיתנו מותקן שעון מעורר ביולוגי, ומכוונים אותו באמצעות שתיית מים. הוא לא מאוד מדויק, לכן מצאתי את עצמי ערה ומשתינה ב-3 לפנות בוקר. לא נורא, עדיף להקדים מאשר לאחר. אלכס ודן הנועזים, החבר'ה שעקבנו אחריהם למסע הזה, לא הופיעו בתחנת האוטובוס, והמראנו בלעדיהם. שכנענו את עצמנו שהם בחרו להישאר בקיילונג כי נמאס להם…
