יציבה נכונה והתגוננות. שני דברים שאולי לא נשמעים קשורים אחד לשני מלכתחילה, אבל למעשה הם אחת הדילמות הקשות והמעיקות בחייה של תיירת, חיים שאינם קשים ומעיקים כלל ועיקר.
1: יציבה
ראיתי אותה בצהרי היום, הולכת על החוף הסמוך לגסט האוס שלנו. לא דיברתי איתה, לא ראיתי אותה מקרוב, רק הסתכלתי עליה מרחוק וצילמתי קצת בתקווה שהיא לא תשים לב, או תשים לב ולא תתרגז. היה לה בגד ים אדום וקטן, והיא עצרה פה ליד, סתם לעשן. היא הייתה מדהימה. התאהבתי בה תיכף ומיד. רציתי להיות איתה ורציתי להיות כמוה. הסיבה לכל זה מסתכמת במילה אחת: יציבה. היציבה שלה הייתה מושלמת. מחמיאה, מפתה, מרהיבה. כוסיות יש הרבה, במיוחד על החוף של היקדוואה, אבל היא הייתה יותר מזה, ידעתי בלי להחליף איתה מילה. היציבה שלה דיברה אליי והיא אמרה "שלום, אני אינגריד, ואני אישה חזקה, אמיצה, מלאת ביטחון, לא מקבלת הוראות מאף אחד, וזיון מעולה".
גברים, קבלו הצצה קטנה למוח האישה, חינם על חשבוני. בחורה אחרת, עם אותם ממדים כמו אינגריד, הייתה זוכה למבט מלא רחמים, פלוס תפילה קטנה "אלוקים, תהרוג אותי אם אני שמנה כמוה" – לו רק הייתה לה יציבה גרועה. לו רק הייתה עומדת שפופה, מוציאה את הבטן ומתגרדת בחוסר נוחות. היציבה היא מה שעשה את אינגריד, ואני קבעתי לעצמי: מעתה והלאה, אליזרין, את הולכת להיות אינגריד.
2: התגוננות
יצאתי מחדר הגסט האוס לכיוון חוף השחייה הקרוב כשאני זקופה, בטוחה בעצמי, ומחזיקה בראש את התמונה של אינגריד. ואז נזכרתי מה קורה שם בחוץ.
התייר צריך להתגונן גם כשאינו אישה. תמיד מנסים למכור לו דברים שאינו צריך, לעבוד עליו, או סתם להביע סקרנות אודות ארץ מוצאו בתדירות כל כך גבוהה שזה מטריד. כתומאסו ואני הולכים יד ביד בצד הכביש, אנו מקבלים אינספור צעקות "הלו הלו! לוק מיי שופ!" מהמוכרים בחנויות, או "הלו הלו! טקסי!" מנהגי הריקשות כדי לא להראות עניין בסחורה שאינה רצויה, למדנו ללכת ישר, בעיוורון, בלי לעצור ולהביט אחורה, בלי לענות לשאלות ידידותיות תמימות. למדנו להתגונן ממלכודות-תיירים.
אבל כשאני הולכת בלי תומאסו זה נהיה גרוע הרבה יותר, צעקות ה"הלו! טקסי!", מתחלפות בצעקות "הלו! סקסי!". מלכודות-התיירים הופכות למלכודות-תיירוֹת, וזה בור שהרבה יותר מפחיד ליפול אליו.
כך שאת היציבה הזקופה ומלאת הביטחון שלי אני שומרת לרגעים שתומאסו איתי, או לפחות שבהם אני מוקפת תיירים שוחרי שלום. כשאני הולכת לבדי ברחוב מלא המקומיים, אני לובשת את בגדיי הרחבים, עוטה פרצוף מסונוור מכוער ככל הניתן, משתופפת, וצועדת בהליכה מגושמת, גוררת רגליים ומנסה להיראות הכי פחות נשית שאני יכולה.
אבל אם אפגוש את אינגריד במסיבה הערב, אני מבטיחה להזדקף תיכף ומיד.
אני לא מבינה רק דבר אחד, איך לעזאזל עבר לך בראש שהיא שמנה? אני מאוד אוהבת את הפוסטים שלך ועוקבת בעדיקות, ולמרות שאת מאוהבת ביציבה שלה ובאופן שהיא נושאת את עצמה את עדיין חושבת שהיא שמנה וזה צורם לי. הבחורה לא רק נראית מדהים, היא גם רזה, כן, היא רזה. עם גוף הדוק וספורטיבי. וכן, אני רוצה להיות כמוה.
ההיגיון יודע שהיא לא שמנה, מבחינה פיזיקלית טהורה היא אינה שמנה. אבל שנים של התבוננות על נשים רזות ממנה כעל מודלים לחיקוי עושות את שלהן והופכות את הראייה למעוותת ופוגענית.
כשהייתי ילדה קטנה והסתכלתי על בחורות בגיל 16-19 כעל המבוגרות מסביבי, ורובן היו פשוט בחורות מגניבות ולא בהכרח רזות, אלו שרציתי להיות כמוהן (ואני זוכרת שגם חשבתי את זה) הן אלו שהיו בנויות מוצקות, עומדות איתן בביטחון ומגניבות אינקץ. יש משהו "חלק" בגוף שעומד ומוחזק ככה, שפרטים כמו הגודל המדוייק שלו לא ממש משנים.
מעניין מאוד. פוסט מרתק 🙂