להודים אין טאקט. הנימוסים וההליכות שלהם רלוונטיים רק לתבניות התנהגות מסורתיות ועתיקות. כשהם פוגשים את חיית הבר האקזוטית המכונה "תייר", אין להם במאגר קוד להתנהגות נאותה. הם עושים מה שנראה להם נכון: הם סקרנים והם לא רואים שום סיבה להסתיר את זה. הם בוהים בבעל החיים המוזר כמו שבוהים בכלוב הזוחלים בגן החיות. הם מדברים עם התייר גם את הם לא מכירים את שפתו: הם רוצים לדעת כל מה שאפשר לדעת עליו. הם רוצים לגעת בעור הלבן שלו, ואם ייתן להם את ידו ללחיצה ידידותית, הם יאחזו בה בלי לשחרר.

אינספור קבצים וסרטי צילום מכילים את תמונותינו. חושבים שבארץ הצטלמנו הרבה? חושבים שפייסבוק מלא ביותר מדי תמונות שלנו? אז תדעו לכם שזה כלום לעומת הסיקור שהעם ההודי מספק לנו. כשאנחנו מגיעים למקום תיירותי, אנחנו הופכים לאטרקציה, במקום הארמון היפה שמאחורינו.
יום אחד, תיירת חרדתית הסבירה לי את פשרן של התמונות האלה. היא טענה כי ההודים משתמשים בתמונות של תיירות כחומר לאוננות. בהתחלה זה נשמע לי כמו אבסורד. ראשית, מה יש לאונן על תמונות של נשים לבושות? מה, הם דפוקים? הם לא שמעו על המצאה בשם אינטרנט, שמלאה בנשים עירומות בכל צבעי הקשת? שנית, איך זה מסביר את העובדה שמבין שנינו, אובייקט הצילום המבוקש יותר הוא בדרך כלל תומאסו?

אבל אז, כשהתקרבנו לאיזורי-רחצה, התרבו צלמי הפפרצי, אלה שחוטפים תמונות. במקום לבקש רשות יפה לעשות תמונה, ואולי גם להעמיד את האובייקט-תייר ליד ילד, הם מתגנבים ומצלמים. גם כשסלולרי שלהם משמיע אפקט קול של מצלמה, הם מעמידים פנים שהם סתם קוראים סמסים, והולכים משם בחיקוי נונשלנטיות מבויש. זו כבר גישה מתאימה עבור חומרי אוננות. לכן, כשמישהו מבקש רשות להצטלם אני מחייכת ומסכימה בדרך כלל. אבל כשעושים את זה בגניבה, אני מתחלחלת וצועקת על הצלם החצוף שיפסיק תיכף ומיד.
גם אלה שאינם מצוידים במצלמה, לכשיתקלו בתיירת בביקיני – יצלמו אותה בעיניהם. ליתר דיוק, יסרקו, לאט לאט, לכל האורך, כמו סורק/פקס/מכונת צילום בת 15 שנה, ובכמה שיותר עותקים. המבטים האלה הם חודרים, ממושכים, נטולי בושה והיסוס, אינם שמורים רק לסיטואציות ביקיני. הביטו בנו כך בנסיעה סתמית ברכבת, או בעודנו סוחבים תיקי גב ונראים מלוכלכים ומיואשים. היום, למשל, מרחנו קרם הגנה על הפנים והכתפיים לפני שיצאנו לטיול. דלת חדרנו הייתה פתוחה כי כבר היינו עם רגל בחוץ. פועל בניין שעבר שם נעצר מטרים ספורים מהפתח והביט פנימה בחיוך אווילי של סקרנות גולמית, פרימיטיבית. האם עשה את זה מתוך סקרנות תמימה, או יצר מיני-מציצני?

כל העניין המוגבר בתיירים מופקרים גורם לי להרים גבה כשאני נתקלת בסרט הודי ושתי גבות כשאני נתקלת בקליפ בוליוודי. העלילות מבוססות תשוקה-מינית. גיבורות הסרטים הן נשים שהולכות אחרי האהבה בעודן לבושות בחולצת בטן ומכנסון ג'ינס קרוע, מוחזק בחגורת פאייטים זהובה. בריטני ספירס בכבודה ובעצמה הייתה מתחלחלת לראות את תנועות הריקוד בערוץ המוזיקה ההודי, שנראות כמו אקט מיני.

הודו לכודה בין העבר המוסתר לעתיד המופקר.
מצד אחד: שאיפה לצניעות, ערכי מסורת, נאמנות, נישואים בשידוך. מלחמה עצמית בלתי פוסקת בעכבות שהציבה החברה. מצד שני: נראות עין בוטה שמתעלה בפרובוקטיביות מעל הסטנדרט המערבי. הודו היא מדינה בלבטים. כמו נער מתבגר, הודו מצמיחה סימני מין משניים, ולא ממש יודעת מה לעשות איתם. להתגאות בהם? להסתיר אותם? מה שבטוח – הסקרנות של הודו וההודים עולה על כל דמיון ומשוללת נימוס. הם מסתכלים עלינו, כמהים ללמוד, להבין, לגעת. ואני, שביום רגיל לא מתביישת להופיע במגזין גברים לבושה בביקיני, רק רוצה ללבוש בורקה ולקבור את עצמי בחול.