בג'איפור הספקנו לטפס לשני ארמונות יפים, ולטייל ברחובות העיר העתיקה והמטרידה. אוכל בקושי הצלחנו למצוא. אינטרנט – אין בכלל. ניסינו ללכת לסרט שהוקרן בקולנוע הענק ראג' מנדיר, אבל זה היה יום ראשון (החופשי שלהם), ואחרי שעמדנו 40 דקות בתור עצום, הכרטיסים נגמרו. איגדנו סביבנו עוד ארבעה תיירים חמודים והזמנו אותם לשתות עמנו בירה בבר שבמקרה איתרתי קודם לכן. ישבנו סביב לשולחן: סינית, יפנית, שבדי, ברזילאית ואנחנו. חלקנו ידענו אנגלית, חלקנו פחות. דיברנו על המין האנושי ועל התפתחות השפה. זה היה נחמד. הרגשתי שאני מוגנת מהרחוב הג'איפורי החמדן, מוקפת בתיירים ידידותיים מכל העולם שלא רוצים ממני דבר פרט לשיחה טובה. כמובן שגם לשם הגיע רוכל הודי בנסיון למכור לנו משהו. בשונה משאר רוכלי הרחוב הפשוטים, הוא היה מוזיקאי, משכיל וחד לשון. ברגע שתומאסו אמר לו בצחוק שאנחנו איטלקים, ההודי התחיל לדבר איתו במה שנשמע כמו איטלקית שוטפת. כשהתוודה שאנחנו ישראלים, הוא סיפר לנו שניגן יחד עם זובין מהטה. אחרי זה, הזמין אותנו למקום שלו, להאזין למוזיקה בחינם, בשביל הכיף. אבל אנחנו נמצאים בג'איפור כבר מספיק זמן, 36 שעות בערך, מספיק כדי לדעת שאין פה שום דבר בחינם, וששקרים ג'איפוריים מגיעים גם באנגלית רהוטה. היינו עייפים מכדי להיכנס למלכודת התיירים המתוחכמת שלו וסירבנו בנימוס. לקחנו אוטובוס בחזרה לגסט האוס.

כשגילינו שאין שום דבר נוסף שמעניין אותנו לראות בג'איפור חוץ ממערומיה של הנערה הרוסיה החמודה מהגסט האוס שלנו, החלטנו לעזוב. נערות רוסיות חמודות יש בכל מקום. היעד הבא היה פושקאר. לפושקאר יצא שם רע. "עיירה תיירותית" הם קוראים לה. "כל הישראלים מגיעים לפה לעשן סמים" אומרים לנו. אבל אחרי יומיים אינטנסיביים בג'איפור, כנראה שעיירה תיירותית זה בדיוק מה שהיינו צריכים. הגענו לשם תוך נסיעה קצרצרה של ארבע שעות, שעלתה רק 106 רופי באוטובוס ציבורי (דמיינו לעצמכם שנסיעה מתל אביב לקרית שמונה הייתה עולה 10 ₪). הרגשנו בפושקאר טוב יותר תיכף ומיד.

אני לא מבינה את השם הרע שיצא ל"עיירות תיירותיות". כאילו, מה? אנחנו נוסעים לטיול בחו"ל בשביל להימנע ממפגש עם תיירים אחרים? אנחנו לא רוצים גסט-האוסים נקים? מסעדות שנעים לשבת בהן במשך שעה-שעתיים מהחיים? Wi-fi זמין? סוכן נסיעות שיודע אנגלית? שדרה שאפשר ללכת בה עם כפכפים וגופיה בלי לקבל צעקות מהמקומיים? רוצים ועוד איך. ואת כל הדברים הנפלאים הללו אפשר למצוא בפושקאר. עכשיו אנחנו מעריכים אותם יותר. בפושקאר לא נהיה רעבים או בודדים או ננדוד שעות על גבי שעות עד שנמצא גסט-האוס במחיר סביר. בשלב זה של חיי, אני קצת רוצה להישאר בפושקאר לנצח. אבל אפשר לסמוך עליי שזה יעבור לי תוך ארבעה ימים מ-ע-כ-שיו.