הטלנו מטבע, והוא אמר לנו להמשיך דרומה בהקדם. קצת חבל, כי אחרי שהתיקים שלנו כבר היו חצי-ארוזים, פתאום נתקלתי בחברה מהארץ שהייתי שמחה לבלות עמה יותר. אבל עם החלטת-מטבע לא מתווכחים, ובאמת היה לנו מספיק מרישיקש.

הדרך לעבר תחנת הביניים דלהי הייתה כל כך קלה, יעילה וזולה, שאיבדנו אוריינטציה. תפסנו ריקשה חיש-קל, הריקשה השיגה את האוטובוס ותיכף קפצנו עליו, הגענו בדיוק בזמן לרכבת שיוצאת שעה לפני זו שהתכוונו לעלות עליה. קנינו כרטיסים למחלקה הזולה ביותר. המחלקה הזולה נוטה להתמלא בהודים מהסוג הלא-משכיל ובילדיהם המנוזלים, אבל הקרון שהתיישבנו בו היה ריק כמעט לחלוטין לאורך רוב הנסיעה. העסקה הייתה משתלמת: נסיעה של שש שעות עולה מחיר שווה ערך ל-7 שקלים. הדבר המעצבן היחיד היו עצירות הביניים האינסופיות בתחנה או באמצע שדה נידח.

עצירת ביניים ארוכה התרחשה לקראת השעה 2 בתחנה לא מוכרת ולא גדולה. היינו רעבים והמים שלנו עמדו להיגמר. הרוכלים שעלו על הרכבת מכרו כל דבר שלא היה לנו בו צורך. גרביים ומטפחות, אבל לא מים או משהו חם וחריף לכרסם. והרכבת לא זזה. עומדת ועומדת ועומדת…

לאחר עשרים דקות של ציפיה נזכרנו לשאול מתי מגיעה הרכבת לדלהי. ואז נודע לנו שאנחנו כבר בדלהי, פשוט לא באף אחת משתי תחנות-הענק שלמדנו להכיר. ירדנו מהרכבת ברגע האחרון לפני שהיא יצאה לדרך.

קנינו כרטיסים לנסיעה לגואה ליום המחרת, והנחנו את החפצים שלנו בחדר הכי מחורבן בדלהי, שעלה פי 2 מהחדרים החמודים שאנחנו רגילים להתאחסן בהם. לא התכוונו לבלות בו יותר מדי בכל מקרה. בלי להתעכב במעוננו הדל, יצאנו לטייל בכיכר ה"יוקרתית" של דלהי, קונאט פלייס. העתק לא מדויק של כיכר המדינה בתל אביב.

בעודנו יושבים ואוכלים גלידה, לפתע ראינו את חברנו הותיק מאב, אותו הכרנו לפני ימים ספורים ברישיקש. "מאב, מאב!" צעקנו אליו, והוא הסתובב. מה הסיכוי שבעיר אינסופית כמו דלהי ניתקל זה בזה? אחרי הפרידה היינו בטוחים שלא נתראה יותר לעולם, וכולנו התרגשנו מהמפגש. מאב הוא אחד האנשים המעניינים והמיוחדים ביותר שפגשנו ברישיקש. מאב הוא הודי שמנסה להיפטר בכוח מכל מאפייניו ההודיים, בנסיון עיקש להיות אזרח-העולם. יש לו עיניים בהירות, רגל רובוטית, חשבון קאוצ'סרפינג הכי פעיל בהודו, ומקרן נייד שהדליק אותנו מיד וגרם לנו להזמין את כל תושבי רישיקש לצפות בסרט על גג המלון שלנו. מאב הוא נדיב, משכיל, ליברלי, ונטול יכולת מיקוח. גם כשהוא מדבר עם הודים, הוא עושה זאת באנגלית.

עד שפגשנו בו, ציפינו לערב יבש ומשעמם, אבל מאב לקח אותנו לאיזור הפאבים היוקרתי של העיר, והראה לנו את הצד המערבי של דלהי. אחרי צלצול טלפון הצטרפה אלינו נופר, אחת הישראליות הנבונות והמתוקות ביותר שהכרנו ברישיקש, מלווה בחבריה מהאוניברסיטה. זה היה ערב מעולה.

המקום שישבנו בו היה סוג של פאב "אנגלי" שניגן את קלאסיקות הרוק החביבות עלינו. מחירי המזון והמשקאות היו שערורייתיים – גבוהים כמו בישראל, פי 6 מהתעריף ההודי שהתרגלנו אליו. הדבר היחיד שהשתלם להזמין היה בירה, בזכות ה-happy hour ששרר שם בשעות האלה. נדמה לי שזו ההשתכרות הראשונה מאז שהגענו להודו, והיא בעיקר גרמה לי להצטער על כל הרגעים בטיול במהלכם לא הייתי שתויה.

למחרת בבוקר התפנקנו במקלחת קצרה וחמה לפני הנסיעה שמצפה לנו, 27 שעות. זה המסלול הקצר ביותר לגואה. קנינו כרטיסים למחלקה הנמוכה ביותר של הרכבת הזאת. הם עלו כ-200 שקלים, תמורתם אנחנו מקבלים יחס של מלכים. מרגע שעלינו לרכבת ב-11 בבוקר, כל הזמן רק מאכילים אותנו ומנקים אחרינו ודואגים שיהיה לנו נוח. המזגן מקפיא ואנו מתעטפים בשמיכות נקיות יחסית שקיבלנו מהדיילים. והאנשים שחולקים עמנו קרון עשירים ומשכילים פי 10 מההודי הממוצע. זו רכבת כל כך טובה, ש-27 שעות לא מרגישות כמו סבל או נטל. אפילו יש שקע חשמלי תקין לנעוץ בו את הלפטופ. כעת אפסיק לכתוב, מהסיבה שמגישים לנו ארוחה. זאת הארוחה השלישית שמגישים לנו ב-8 שעות הנסיעה שעברו עד כה.