הגענו לסרי-לנקה בלילה שאחרי ה-1.11.11. הסיפור על הטיסה שלנו מגוחך כל כך שהגיע לו פוסט בפני עצמו. הגענו מהודו שזופים, מאושרים, מפוחדים ומצולקים, ולא ידענו מה מצפה לנו. שמענו על סרי לנקה סיפורים מפה ומשם. שמענו שזה גן עדן עלי אדמות, שמענו שזה גיהנום. שמענו שיש שם גלים מצוינים לגלישה, מה שהדליק את תומאסו. שמענו שיש שם מסיבות, מה שהדליק אותי. שמענו שמזג האוויר טרופי ושהתיירות זורמות, מה שהדליק את שנינו. אז הנה אנחנו, בסרי-לנקה.
אפשר לומר שסרי-לנקה קיבלה אותנו בסבר פנים יפות מהרגע הראשון. הויזה לסרי-לנקה ניתנת בכניסה והיא תקפה לחודש. תהינו לעצמנו כמה יעלה התענוג, אבל במקום לשלם על הויזה, קיבלנו חתימה בדרכון חינם ושאלנו את הפקיד אם הוא בטוח שהוא לא שכח שום דבר. לא. הויזה חינם ולוקח 48 שניות בדיוק עד שמקבלים אותה.
אחר כך, בשדה התעופה, שאלנו דלפק-תיירות מזדמן איך מגיעים להיקדוואה, עיירת היעד שלנו. הייתי בטוחה שתיכף ירצו מאיתנו כסף ולא יביאו לנו תועלת. אבל לא ניסו למכור לנו כלום, ענו על שאלותינו באדיבות ובאנגלית תקינה, ואפילו נתנו לנו בחינם עלון מידע, מפה, וספרון שמפרט את כל המלונות והמסעדות במדינה. בהודו אם היינו שואלים אותה כמות שאלות היו שמים לנו רגל ודוחפים אותנו לבוץ.
את היומיים הראשונים העברנו בהסתגלות לארץ החדשה. זה לא קשה: כולם מחייכים אלינו. גם אם אלה חיוכים מזויפים לא אכפת לנו – הם לפחות מתאמצים לחייך, מה שההודים לא עשו. האווירה אחרת לגמרי. את זמננו אנחנו מעבירים על חוף יפהפה של ים גלי. ביומיים הראשונים הגשם לא הפסיק לרדת והאיזור נראה ריק. תוך שלושה ימים הגשם פחת וכמות התיירים הכפילה את עצמה פי שלושה או יותר.

תומאסו שכר גלשן וניסה לגלוש לראשונה מזה 17 שנה. התוצאות של הניסיון הזה היו כוויות שמש בגב ושריטות בבטן ובאיברים מביכים יותר. אני מפחדת לנסות לגלוש. הגלים גדולים, מאיימים, ונראים כאילו הם הולכים לקפל אותי לשניים בצורה הגיאומטרית המדויקת שתגרום לקודקוד הגלשן לנקר החוצה את עיני הימנית. אני אדם מוג לב ומעבר לגלישת בוגי איני מסוגת לעשות כלום, וגם זה רק בגלים הקטנים של המים הרדודים.
אתמול בלילה הלכנו למסיבה מקומית. זו הייתה המסיבה הראשונה שלנו מזה זמן רב. מאז הפעם ההיא בה אירגנו בעצמנו מסיבה ברישיקש, למעשה. לא ידענו למה לצפות והגענו עם סטנדרטים נמוכים. ואז מצאנו את עצמנו במין הילולה של זימה אקזוטית נפלאה שכמותה לא ראינו בהודו. תיירות בלונדיניות השתכרו עד אובדן הבושה. הגברים המקומיים, גמדים שחומים עם שיניים עקומות, קטפו את הפירות הטריים היישר מהעצים.

ואחרי שסיימו לקטוף את הפירות הטריים, הגיע זמנם של הפירות הבשלים. וכשאני אומרת בשלים אני מתכוונת רקובים. נשים בגיל של אמא שלי, אבל מטופחות ונהנתניות, הקיפו את עצמן בנערי החוף הסרי-לנקיים השחומים שהעניקו להן את אותו יחס מפנק ומתחנף כמו שהיו מעניקים לבנותיהן. הן לא פחדו להתעסק עם הזוהאן.

לשאלתכם, לא קטפנו אף תיירת, למרות שהתחילו עם תומאסו היטב. וההרגשה היא שהיינו קרובים לכך יותר מבכל הטיול שלנו.
הערב מתקיימת מסיבה נוספת. מסיבה שהשמועות מכנות אותה המסיבה הרצינית של השבוע. כולם מתכוננים ומתדלקים לקראתה, וגם אני. קצת זימה בינלאומית תעשה לי רק טוב, ואני מקווה להשיג אותה הערב. עוד יותר אני מקווה שהיא לא תכלול גבר מקומי. לילה טוב, היו שלום!

כל התמונות מהיקאדוואה, כולל מלא תיירות בביקני, באלבום הפייסבוק הבא >