מסע הייסורים של ישו מסתיים בקרוב, ואנו מביאים לכם פרק רביעי מתובנותיו המרירות. קודם היו לנו: פרק 1, פרק 2, פרק 3
ב-28 לנובמבר, שנת 2008, קרו שני דברים מעניינים:
הפחות מעניין הוא שהתחלתי את יומי הראשון כאזרח מחדש.
השני קרה בניו יורק. רגע של רפרנס: חג ההודיה (שעל שם התרנגול הודו, כמובן), מתרחש תמיד ביום חמישי. היום למחרת הוא "יום שישי השחור", היום שהוגדר באופן לאומי (!) כיום הקניות הרשמי. הקניונים נפתחים בשעה חמש לפנות בוקר, ונסגרים בחצות. רוב החנויות הגדולות נפתחות עוד בשלוש.
באותו יום שישי שחור בניו יורק, וולמארט (שעליו בוסס I ♥ Huckabees הנפלא) עמד להפתח. הטורים גועשים וגדלים בחוץ של אנשים שלא ישנו כל הלילה, או לחלופין העבירו לילה ברכבם או באוהל בחניון. השערים נפתחים, האנשים יורים עצמם פנימה, ורומסים למוות עובד של החנות, שענה לשם ג'דימיטאי דאמור.
הפוסט הזה הוא לזכר ג'דימיטאי. לא הקורבן הראשון, ובהחלט לא האחרון, של כל מה שלא בסדר כאן בארצות הברית.
אגב, הבלאק פריידי דרש ממני 17 שעות עבודה רצופות, אבל הם מימנו לי מעיל עור. אני אוהב מעילי עור. זה ניצול מושלם של פרה.
אבל אני לא מוקד עניין. מה שקורה סביבי כן.
מהו המקום הזה?
לא יותר ממקום בו אבות מייסדים חכמים לאין שעור דאגו לשמור על זכויות בסיסיות, בין היתר הזכות לשאת נשק במקרה והממשלה תאבד את הדמוקרטיות שלה ותהפוך לממשל טוטליטרי.
כך נראה גן-עדן של החולמים בהקיץ התמימים במיוחד. אני נמצא במקום שהוא פרי התוצאה של אנשים עם יותר מדי חופש בחירה.
הם לא באמת עצלנים, הם פשוט לא צריכים לזוז הרבה.
טיפשים? טוב להם בחלקם, אז בואו נסתום פיותינו בחלק הזה.
שמנים? חלקם. דמיינו את כל הפעמים שכעסתם על כוס השתייה הקמצנית והיקרה בקולנוע. "הלוואי והייתי מקבל פי 2 מזה". כאן מקבלים. "הלוואי והבקבוק קולה היה גדול יותר בסופר". הוא גדול יותר. "הלוואי ובמסעדה אקבל יותר מ-2 שיפודים". כאן מקבלים. ובזול. אבל יש דרך להמנע מעליה במשקל – אם לדוגמא מפתחים תלות כימית על מעוררי אנרגיה. אני מדבר איתכם על מוצרים עם מעל 20 כימיקלים שלחלקם 5 הברות. דברים שגורמים לך לרעוד. דברים שלא נותנים לך לישון. דברים שאתה צריך כדי להעביר יום שלם בעבודה אנרגטית.
לאלוהים יש חוש הומור מצוין. לאנשים סביבי פחות.
אם, לדוגמא, אראה איש זקן עם עגלה של תינוק אבל הזאטוט מתרוצץ לו היכנשהו והאיש שם את קופסת הקלקר שלו בעגלה, אעיר לו: "סלח לי אדוני, התינוק שלך הוא קופסת קלקר." הוא לא יצחק. כי הוא זקן, כי הוא זוכר את ה-11 בספטמבר, וכי לי יש מבטא מוזר.
תינוקות בני פחות מחודש מגיעים לקניון בזרועות הוריהם המחבקות. התיאוריה שלי היא שמנסים להרגיל אותם לריח של מרכזי הקניות, כדי שהם יידעו לשחות נגד הזרם כשהם יגדלו ולחזור לשם כדי להתרבות.
ואם הזכרנו את אלוהים, כל יום נוצרים מטרידים אותי בטענות שאני אשרף אם לא אקבל את בשורתו של ישו, או לפחות אהיה יהודי מושלם. אני מנסה להסביר להם בסבלנות הכי גדולה שאני יכול למצוא שהאלוהים שלי הרבה יותר מגניב מהאלוהים שלהם, ואם אותו אל כ"כ אוהב אותי, הוא לא ישלח אותי לגיהינום כי זה לא יפה.
(אחד שעבד איתי אפילו ניסה לומר להם באנגלית שבורה "לו יש אלוהים משלו. הוא בעצם כמו ישו." זה הצחיק אותי ממש.)
הם מרחמים עלי שאני אשרף ואני מרחם עליהם שהחיים שלהם בוזבזו על ספר. אבל אל לי הציניות הזאת. רק אחד מהם הצליח לשבור תדמית כל-כך חצופה ורעננה כמו שלי, כששאל אותי אם ברפואה כשהסימפטומים של המחלה זהים, למה שהתרופה לא תהיה זהה. לא הייתה לי תשובה לסתור אותו. הוא צודק.
ולי התפתחה מיזנטרופיה. בשלב מסויים האמנתי שאני אפילו מתחיל לאהוב את המקום,
אבל אז כפי שאתם שמים לב, המרמור ממשיך לעטר את הכתוב כשלג מזוייף שמוכרים בקניון על עץ אשוח פלסטי, שמוכרים בקניון.
אבל זה לא כעס. זה לא כאב.
אחרי כל-כך הרבה סיפורים אין לי יותר לב לתת כאן. מקרים של אונס, גילוי עריות, פשע, סמים מגיל 4 (הלוואי והאחרון היה הגזמה שלי. הלוואי), אני מרגיש כמו שוטר וותיק שמנסים להפחיד אותו בהאלווין עם דם מזויף.
קלי? הזאת שעמדה למות? מסתבר שהיא סתם אלרגית לכל הצמחים באריזונה או משהו. מאז היא לא מפסיקה להתחיל איתי. אין לי יותר לב בשבילה.
קיטי, הזונה הצעירה? נשארה קופצנית וחייכנית, ועל-אף החבר שלה יש ניחוח באוויר של "מזדיינת עם כל אחד". אין לי יותר לב בשבילה.
אישה שמנה עם שיער אדום שמספרת לי בגאווה שהיא אחת הזונות השמנות הריווחיות באריזונה, ופעם מישהו רצה שהיא תשכב עם הכלב שלה אבל אז הוא גילה שזה צ'יוואווה והוא התבעס ובכל זאת שילם לה אקסטרה? אין לי לב בשבילך גם.
ילדה בת 19 שעברה 5 ניתוחים פלסטיים שונים בפנים, וכשהזזתי קבוצת שיערות ממצחה צעקה "לא! אני מכוערת כל-כך!"? לא נשאר לי לב לתת לך. בקושי לי נשאר לי כרגע.
הומלסית של קראק שרוצה ממני סיגריות ומספרת לי שהבן שלה, שבימים ההם בזמן הזה היה התינוק-שעובר-שלל-התעללויות כיום מתעלל בה כדי "להחזיר לה"? שיהיה לך בהצלחה. קחי חצי מהסיגריה שלי.
תחשבו על דמבלדור. במערה. מושקה על-ידי הארי בנוזל הנוראי הירוק. הוא צריך להמשיך, לא חשוב מה.
למה? כי… ככה.
הכסף כבר לא הנקודה, וגם לא לפענח את האמריקאים. או להבין שאנחנו יותר טובים. זה מרגיש כמו ילד שלא מוזמן למסיבה, מגיע בכל זאת, ומתלונן על המוזיקה.
דבר אחד לא משתנה, יש לי כל-כך הרבה אהבה לתת. ומי שמגיע לה אותה זוכה ויזכה לה. אני אוהב את כולכם, כל-כך.
תנו לי את הישראלים והפקיסטנים שלכם.
תנו לי את השמנים ומבזבזי האנרגיה.
כמו שאמרו במונטי, תנו לי את עושי הגבינה.
אהבה זה אלוהים.
תחזור ארצה, ישו. בחזרה לשפיות.