13/11/2011 18:38 יום ההולדת של תומאסו קרב ובא, הוא ממש מחר, ואני זוממת מזימות. גם הוא נעלם לעיסוקיו יותר מהרגיל היום ואתמול. יכול להיות שהוא גם זומם משהו נחמד. יכול להיות שנמאסתי עליו ושהוא צריך שקט, כי אני יכולה להיות בלתי נסבלת לפעמים. היום הלכתי לחפש את המאפייה. כי איזו מין עיירה יכולה להתקיים בלי מאפייה? ואיזה מין יומולדת זה יהיה בלי עוגה? בטח לא יום ההולדת של אהובי, מעריץ של דברי מאפה ועוגות יומולדת בפרט. זה היה חיפוש ממושך ומגוחך. שאלתי כמעט כל תושב בעיירה איך מגיעים למאפייה. התשובות שקיבלתי העידו על כך שהמאפייה רחוקה, קרובה, בצפון, בדרום,…
כל מה שאי פעם רציתי, זה שיאהבו אותי. בעבר לא ידעתי שזה מה שאני רוצה, בזתי לאהבה. כעת הגעתי לשלב בחיים שבו אני יודעת שזה המניע העיקרי של כל מה שאי פעם עשיתי, המטרה האמיתית של כל מה שהתכוונתי להשיג, ואני מאמינה שזה מה שיוביל אותי בעתיד, שוב, בלי שאדע שזה שם. אני רוצה שכולם יאהבו אותי. ואם אי אפשר, אני רוצה שחלק מכולם יאהבו אותי. ואם אי אפשר, אני מוכנה להסתפק בחיבה. ואם זה לא מסתדר, אני מוכנה להסתפק בכך שיתייחסו אליי, יחס כלשהו. המינימום – שיבחינו בקיומי. התחושה השנואה עליי הרודפת אותי מילדות היא התחושה שמתעלמים ממני. להיות…
יציבה נכונה והתגוננות. שני דברים שאולי לא נשמעים קשורים אחד לשני מלכתחילה, אבל למעשה הם אחת הדילמות הקשות והמעיקות בחייה של תיירת, חיים שאינם קשים ומעיקים כלל ועיקר.
התרגלנו לאכול בהודו, וזו בעיה. האוכל בהודו זול, זמין, מגוון, והוא לא סתם מילוי לבטן. כל ארוחה היא חוויה, התנסות, התכנסות. בהודו, הארוחות הן השיאים הקטנים של היום. בהיקאדואה, השיאים הם אחרים. יש גלישה ויש מסיבות. אוכל הוא לא משהו שנהנים ממנו, אלא דרך לבטל את הרעב. לכן פחות חשוב לנו ליהנות מאוכל, כל מה שאנחנו מבקשים זה למצוא ארוחה מזינה ומשתלמת. הארוחות הללו מסתתרות היטב. רצועת החוף זרועה אינספור מסעדות שמתנדבות להגיש לתייר האידיוט מאכלי ים ושאר מעדנים במחירים שיותירו את ארנקיהם מרוקנים. כמה פעמים התיישבנו במסעדות חוף כאלה, הבטנו על התפריט, נחרדנו מהמחירים והלכנו משם. אחרי הודו, אנחנו…
חוף הים הבוקר היה ריק, למרות מזג האוויר המושלם והגלים היפים. כולם היו בהנג אובר אחרי המסיבה של אתמול, ורק תומאסו שלא שותה היה ער וגלש לבדו. אני כמובן לא ראיתי את זה קורה, הייתי צריכה לישון את האלכוהול החוצה. המסיבה הייתה משהו. אחרי המסיבה הקודמת ציפינו למוזיקה מחורבנת, ולא נעלנו את נעלי הריקוד שלנו, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. אמנם אף אחד לא מכיר אותנו פה, אבל אני מעדיפה שלא לרקוד לצלילי להיטי-חתונות מטופשים ורימיקסים של למבדה. זה גורם לי להרגיש לא נאמנה לעצמי. אבל הדי-ג'יי המקומי הפתיע לטובה עם תקלוט רקיד להפליא של מוזיקה שאין לי מושג…
שוטטות בחו"ל טומנת בחובה משהו מושך. אולי זו הידיעה שאתה לא קשור לעולם הזה או שכל האפשרויות פתוחות ושלא תצטרך לתת דין וחשבון עבור מעשיך (לפחות עד רמה מסוימת), אבל יש משהו בחוצלארץ שמעלה את רמת החרמנות. אני לא יודע למה אנחנו בנויים ככה, אבל גם אם בבית אתה לא מהאנשים שמאוננים הרבה, אחרי שאתה מבלה בחדר במלון כך וכך זמן, ואין לך כוח לצאת לראות מזרקה מפורסמת אותה מהללים כל ספרי התיירות, אז אתה מחליט לראות מזרקה הרבה פחות מפורסמת, אבל הרבה יותר מהנה. מי שטייל עם שותפים לטיול, לא משנה מאיזה מין, מכיר את התחושה של "לו רק…
הגענו לסרי-לנקה בלילה שאחרי ה-1.11.11. הסיפור על הטיסה שלנו מגוחך כל כך שהגיע לו פוסט בפני עצמו. הגענו מהודו שזופים, מאושרים, מפוחדים ומצולקים, ולא ידענו מה מצפה לנו. שמענו על סרי לנקה סיפורים מפה ומשם. שמענו שזה גן עדן עלי אדמות, שמענו שזה גיהנום. שמענו שיש שם גלים מצוינים לגלישה, מה שהדליק את תומאסו. שמענו שיש שם מסיבות, מה שהדליק אותי. שמענו שמזג האוויר טרופי ושהתיירות זורמות, מה שהדליק את שנינו. אז הנה אנחנו, בסרי-לנקה. אפשר לומר שסרי-לנקה קיבלה אותנו בסבר פנים יפות מהרגע הראשון. הויזה לסרי-לנקה ניתנת בכניסה והיא תקפה לחודש. תהינו לעצמנו כמה יעלה התענוג, אבל במקום לשלם…
מתחילת הטיול כל מה שיש לי לכתוב זה כמה הודו גרועה. איך שהתחבורה פה מטופשת, כמה שהכל רעוע, איך כמעט מצאתי את מותי ואיך סבלתי מקלקול קיבה. אז למה בעצם להגיע להודו, תוהים אתם. ובכן, יש המון סיבות והמון יתרונות לביקור במדינה המופרעת הזאת. זו לא ארץ לכולם. ממש לא. האמת, זו גם לא לגמרי ארץ בשבילי, ולמרות זאת אני מצאתי בה עניין חדש מדי יום. אז בשביל מה לבוא להודו? בשביל התמונות הודו היא ארץ פוטוגנית בצורה שאין שנייה לה, וזאת בעיקר בזכות השילוב החד פעמי בין נופים טבעיים מרהיבים ביופיים לבין עוני מחפיר. הודו נראית כאילו עוצבה במיוחד…
הטיסה מהודו לסרי-לנקה הייתה מחוות פרידה הודית מושלמת. סצנריו מטופש כל כך רק ארץ אבסורדית כמו הודו הייתה יכולה לזמן לנו. קנינו כרטיס זול בחברת קינג פישר ההודית לטיסה שלוקחת אותנו מבנגלור לקולומבו בירת סרי-לנקה, עם עצירת ביניים איפשהו בדרום הודו. המטוס היה קטנטן, בגודל של אוטובוס ממש, והיו לנו מלא בדיחות עליו. – עצירת הביניים היא בשביל שהטייס יאסוף מכנסיים מהחייט; – חכה! אי אפשר להמריא, צריך לאסוף מהכפר שבדרך משפחה ושלוש עזים; – מעניין אם מכבים את המנוע ברמזור; – תיכף הטייס יעבור בינינו ויבקש מכל מאיתנו קצת כסף לדלק לפני שממריאים; וכיו"ב. אף אחת מהבדיחות לא…
בנגלור. מרכז ההיי-טק, הטכנולוגיה והתרבות של הודו. עיר גדולה, הומה, כמעט מודרנית. הגענו אליה עם רשימת מטרות ברורה. רצינו סוף כל סוף לחוות חיים אמיתיים של עיר, כמו שאנחנו אוהבים. העיר, כך מסתבר, לא אהבה אותנו בחזרה. ושום דבר, ממש כלום מהתוכניות שלנו, לא יצא לפועל. אבל אי אפשר להאשים רק את העיר, גם אנחנו היינו הכי מעפנים שאפשר. ההופעה של מטאליקה עשרות אלפי לובשי-שחורים, ואיתם אנחנו, הגיעו מכל קצות המדינה במיוחד לקראת ההופעה של מטאליקה בבנגלור. ולא סתם הופעה: ההופעה הראשונה של מטאליקה בהודו אי פעם. ביקורות היללו אותה בתור הופעה מעולה, הקהל השתולל ואת האווירה המחשמלת הרגשנו מהמושבים…