הסחורה המנצנצת, הנשים היפות, הטקסים החגיגיים, הוורוד בכל מקום התנקמנו בי בסופו של דבר. מרוב שסובבתי את הראש, נתפס לי הצוואר. נתפס חזק, וזה כואב. תנועת הראש שלי מוגבלת ל-7% ממה שאני רגילה אליו, וכל תנועה לא נכונה מחוץ לטווח הזה גורמת לי להתעוות מרוב סבל. אני מרגישה מוגבלת. אני גם מרגישה כאילו זה מגיע לי. כאילו האלים של כל הדתות באיזור מענישים אותי על החטאים של הימים האחרונים. זה לא בסדר ליהנות עד כדי כך, בשום דת שאני מכירה. הגרגרנות, החמדנות, העצלות, הזימה. בנגקוק היא עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות, וסוף השבוע האחרון שלנו היה בכחנליה אחת גדולה.

ערב בנים: ביקור ברחובות המין

בחמישי הלכתי עם בעלי הטרי לחגוג את נישואינו בקניון הזונות הגדול של בנגקוק. כבר אמרתי לכם שלתאילנדים יש קניון לכל סוג של מצרך. טבעי שיהיה להם קניון למין. המקום בו היינו, Nana plaza, הוא קומפלקס של שלוש קומות גדושות ועמוסות במועדוני חשפנות מכל הסוגים. בהתחלה טיילנו ברחובות שסביב לו, בהם אפשר למצוא בארים רגועים יותר, בהם הנשים עדיין לבושות. למרות שהיינו יוצאי דופן על רקע הצעירות התאילנדיות והתיירים הקשישים, אף אחד לא מצא בנו עניין: היו שם דברים מעניינים יותר להסתכל עליהם: ציצים. סך הכל השכונה הייתה מוארת, מסבירת פנים ונעימה יותר ממה שהייתי מצפה. הדבר היחיד שהיה מטריד שם, הוא משפחות קבצנים שהביאו את הילדים הקטנים שלהם לשכונה הזאת.

רציתי ללכת לראות את הליידי-בויז התאילנדיים המפורסמים בפעולה, אז סחבתי את בעלי לבית בושת ייעודי. כמה מהבנות רקדו על במה להנאת הצופים הבודדים. היו שם כמה נשים כל כך נשיות, שאי אפשר היה להאמין במוצאן הגברי. תיכף התיישבו איתנו כמה מעובדות המקום הקשקשניות והמצחקקות בתקווה לעשות קצת ביזנס הלילה. לידי התיישבה ניקי, "טינאייג'רית" עם טבעות בשיניים. היא הסבירה לי שכל הבנות פה הן ליידי בויז – אבל בלתי מנותחות. "לי יש בולבול ענק!" אמרה, וציחקקה כמו נערה מתבגרת. עם קול של נער מתבגר.

הבחורה שהתיישבה ליד תומאסו הציעה לו הצעות גסות מכדי לפרט אותן. בעלי ששומר את הליברליות שלו רק ליחסים כדרך הטבע היה נבוך, ובעודו מחייך ומתייחס בנימוס אל האשה הגברית, ביקש בעברית שאעשה משהו כדי שתפסיק לגעת בו כבר. אבל המצב היה כל כך מצחיק שנתתי לו להמשיך להתפתל עוד כמה דקות. אחרי שנגעתי בציצים מסיליקון לראשונה בחיי, החלטתי שעשינו את שלנו ושאפשר להמשיך הלאה.

ערב בנות: כך צריכה להיראות מסיבת לסביות

יום שישי היה היום בו השארתי את בעלי בבית לזמן איכות עם עצמו, ויצאתי לערב בנות. טרנד של אהבת נשים מטפטפת ברחובות בנגקוק ונראה כאילו שיטפון של לסביות מציף את העיר. בכל קניון ופינת רחוב רואים אותן הולכות יד ביד: טינאייג'רית מסופרת קצר גוררת אחריה חברה לא-אפלטונית נשית יותר. המקום לפגוש אותן, כך מכריז האינטרנט, הוא פאב ה-Zeta. הכניסה לגברים אסורה.

הדרך לשם הייתה בלתי-נסבלת. במקום לבזבז 100 באט על מונית, התעקשתי לחכות לאוטובוס שלא הגיע. באוטובוס השני שעליתי עליו, שעה וחצי אחרי שיצאתי מהגסט-האוס, עצביי היו אכולים. ואם אני עושה את כל הדרך הזאת למאורת-התאספות של כונפות תאילנדיות אלימות? או למועדון ריק מאדם? כשהגעתי לשכונה של המועדון, בכלל קיללתי את עצמי, את טיפשותי ואת גורלי. זה היה איזור מאוד חשוך ושומם של בנגקוק. אין סיכוי שבמקום הזה אני אמצא אהבת-נשים, אולי רק אונס+רצח על ידי גברים. אבל ככל שהתקדמתי ללכת ברחוב, מוזיקת ריקודים הלכה והתגברה. ואז, הגעתי. ראיתי מולי את זה:

התלאות היו שוות את זה. הגעתי למקום הנכון. מי היה מתאר לעצמו דבר כזה בישראל? איזו מסיבת לסביות הייתה מרשה לעצמה לארח כזאת הופעה סקסיסטית מבזת-נשים, מחפצנת, נהדרת ומענגת? אבל בנות בנגקוק קיבלו את המופע בהנאה גלויה. מועדון הלסביות עלה מעל כל הציפיות, כאשר הקהל בו היה מלא בעשרות תאילנדיות צעירות יפהפיות. הן נמשכו אחת לשנייה ואליי, ונהנו מהערב ולא חיפשו כסף כמו הנשים שפגשנו אתמול – אלא חיפשו רק כיף, אהבה, לילה לוהט. כמוני. גם הנשים "הגבריות" יותר היו יפות במיוחד. אלה מביניהן שלא היו עבות-בשר, נראו כמו נערים יפים ומטופחים עם תווי פנים רכים.
ביליתי את הערב בהתיידדות עם הבחורה הראשונה שהתחילה איתי באותו ערב. אפילו שלא הייתה הכי כוסית מבין הבנות שם, היא הייתה מעניינת ומגניבה, וקיוויתי שנהיה חברות לנצח. או לפחות עד מחר, שתוכל לקחת אותי לסיבוב בעיר. לא עבד. אבל היה ערב לוהט, ואני בהחלט מתכוונת לחזור לשם לעוד סיבוב.

ערב בנות, בנים, בננות, בבונים: מיטב מועדוני בנגקוק

יום שבת הוא יום היציאה המרכזי בתאילנד, כמו יום שישי בישראל. קצת בירורים עם אנשים שמכירים את בנגקוק טוב יחסית שלחו אותנו למקום הלוהט ביותר אליו מתנקזים כל הצעירים התאילנדים. למועדון קוראים Route66. למעשה זה מתחם עצום ממדים שמרכז בתוכו שלוש רחבות שונות, כל אחת מהן היא מועדון בפני עצמו, יחד עם רחבת-צ'יל אאוט חיצונית מרווחת. הכניסה עולה 200 באט, ואת המחיר הזה מקבלים בקופונים, איתם אפשר לקנות משקאות. המסיבה הייתה אחושילינג. בילינו קצת זמן ברחבה הפופולארית ביותר, בה זמרי פופ תאילנדיים הופיעו מול קהל מרוצה. עברנו לרחבה הפופולארית הכי פחות והכי מוצלחת מוזיקלית, היה שם טכנו ממש טוב, וכמעט אף אחד רוקד. נחנו בפינת האינטרנט, שמציעה חיבור חינם לכל חוגג שמתגעגע לפייסבוק. התרוקנו במתחם השירותים הענק, שיש בו חדר התרעננות לנשים בלבד, אבל אין בו תור או ערימות מלוכלכות של נייר טואלט על הרצפה. סיימנו את הערב ברחבת הדאנס הגדולה והצפופה. המוזיקה הייתה מחורבנת, אבל התאילנדיות היפות כל כך נהנו ממנה שאפשר היה לדמיין שהיא נשמעת טוב.

ברחבת הדאנס פגשנו את חברינו החדשים שהזמינו אותנו לבוא איתם למסיבה הבאה, כי ב-2:30 מדליקים את האורות במועדון ומגרשים את כולם. בדרך כלל היינו הולכים הביתה, אבל עקבנו אחריהם ומצאנו את עצמנו במועדון קטן יותר, מפואר פחות, בו כרטיס כניסה של 300 באט הקנה רק משקה פתאטי אחד. אבל מה שהלך שם בפנים היה priceless. הנשים הכי פחות הגונות שפגשתי מעודי הקדישו לי ריקודים צמודים, בלי לכייס אותי בכלל! הייתי שיכורה, מאושרת ומסופקת. כשכיבו את האורות במועדון הזה, המשכנו למועדון שלישי, קטן ומלוכלך אפילו יותר.

הלילה נגמר עם שחר במקום הקטן והמלוכלך ביותר שאנחנו מכירים – חדר הגסט האוס שלנו. כל הפעילות הזאת פירקה אותי לגורמים, והערב הולך להיות רק ערב בן-גיי.