קופנגן. אי שהוא השמש. הוא תמיד שם, בוהק, יפהפה, מושך ומלא פעילות. הוא יחמם אותך באורו וירעיף עליך אנרגיה. אבל תגזים איתו הוא יותיר עליך כוויות. תיקח צעד אחד קרוב מדי, והוא ימשוך אותך למרכז הכבידה שלו עד שתיצלה, תיבלע ותיעלם. אתמול האי דיבר איתי באמצעות שליחיו האנושיים. והוא אמר לי שהוא רוצה אותי אצלו, לנצח. ולרגעים מסוימים אמרתי "למה לא, באמת?" כוחו המהפנט של האי אינו בר הכחשה. רק עוד יום, למסיבה של מחר, בבר הנידח, שהיא המסיבה הכי מגניבה בעולם… ככה זה מתחיל. וזה נגמר כשאתה הופך להיות חלק מהאי. מותיר את החיים שלך מאחור ככלי שאין בו…
קופנגן הוא אי המסיבות. יש בו מה לעשות מעבר לחגיגות, אבל אם כבר הגעתם לאי הזה, אתם מוכרחים לבלות עד שיכאבו לכם הרגליים. אין לילה משעמם בקופנגן. שלוש-ארבע פעמים בשבוע יש מסיבה גדולה, מופקת היטב, ובכל מקרה מדי לילה חוף האד-רין הופך למסיבה אחת גדולה. הדבר הנכון לעשות כדי לדעת לאן לצאת בקופנגן הוא לעקוב אחרי האתר היעיל פנגניסט, ואחרי השלטים והפלאיירים ברחבי האי. אבל בשביל כל מה שהפלאיירים לא חושפים, הכנתי לכם רשימה של המסיבות העיקריות שמחכות על האי, שתדעו מה חובה, מה נחמד, ועל מה אפשר לוותר. Full Moon המסיבה הותיקה והמפורסמת ביותר באי. לפי המיתולוגיה, היו מסיבות…
יש משפט סיני עתיק שאומר "גם הקיסר כשהוא ישן, תופס רק את השטח של הגוף שלו". מכיוון שהסינים הולכים להשתלט על העולם בשנים הקרובות, אני מציע שתשננו את המשפט הזה. אולי אפילו כדאי שתלמדו אותו בסינית. אם התקשיתם להבין את המסר, אני אפשט אותו בשבילכם: יש גבול אנושי לצריכה. אנחנו מסוגלים, כמובן, לצרוך יותר, אבל היותר הזה לא ישנה לנו הרבה. כי ההבדל בין מסעדה מפוארת לבין אוכל רחוב הוא בעיקר במחיר. אולי בתפאורה. גם כאן, וגם כאן האוכל יכול להיות טעים או מגעיל, מעט או הרבה. יש משפט ג'אמייקאני די מודרני שאומר " אין אישה, אין בכי". אז…
הכאפה נחתה על לחיי בעוצמה, אך נשארתי יציבה. נבהלתי, נפגעתי, קמלתי. אבל כל זה עבר. הבנתי את הסימן: זה הזמן לצמוח. להתגמש. להשתנות. להשאיר את העבר מאחור וללכת עם הפנים לעתיד, בגב זקוף, בלי המשא הכבד שאספתי בדרך. בלי המטענים, הזיכרונות, התבניות המוכרות. זרוב הישנה נמחקה באופן שרירותי. אפשר להתאבל עליה ולהתאמץ להחזיר אותה. אפשר לראות את זה כפתח לבניית זרוב חדשה. מיתוג מחדש, יקראו לזה אנשי השיווק. הפרק הבא, יקראו לזה הסופרים. יאללה 'תקדמי, יקראו לזה הערסים. איפוס, כמובן, זה לא. זה לא שנמחק לי השכל עכשיו בתאונת רכבת קטלנית. למעשה, זה כל כך לא דרמטי וכל כך לא…
אחד השקרים העצומים הראשונים שמלמדים אותנו בתור ילדים נקרא עונות השנה. רק למדנו ללכת ולדבר, וישר מנחיתים עלינו את האקסיומה של קיץ-חורף-סתיו-אביב. זה מה יש, תתרגלו. בשנה ה-25 לחיי גיליתי שרימו אותנו, שרימינו את עצמנו, ושכנראה נמשיך לרמות את הילדים שלנו עם הרעיון המוטעה הזה. אז זהו: אני קוטעת את השרשרת הזאת כאן ועכשיו. התרגלנו שעונות הן נתון שמונחת עלינו מלמעלה ושאין בכוחנו לעשות דבר וחצי דבר כדי לשנותו. זוהי שטות וטעות. מזג האוויר משתנה בצורה דראסטית בהתאם למקום בו אנו נמצאים, לקו הרוחב על פני כדור הארץ ולגובה מעל פני הים. על מנת לשנות עונה, כל מה שצריך לעשות…
יש רגעים בהם אדם אמור לתפוס את עצמו ולהביא לעצמו ניעור. איזה אפס אתה, צריך האדם לומר לעצמו. רגעים אלה משמעותיים במיוחד כשמדובר בקריירה, לימודים, משפחה, ושאר נושאים הרי גורל, אבל לפעמים גם מטייל נהנתן צריך לתפוס את עצמו ולהגיד: שמע, חבוב, אתה לא עושה את מה שאתה אמור לעשות. וזה מה שקרה הערב. אני מאוד הכעיסה את עצמי. כלומר, לא רק אני, ולא רק היום. מרמור שהלך ונבנה מאז שהגענו לקופנגן הגיע הערב לשיאו. אני נמצאת באי הזה שבועיים, שבועיים וחצי אפילו, ושום הישג משמעותי לא נרשם לזכותי. דיברתי עם הבחור המעניין ההוא, נגעתי בציצי של ההיא, רשמתי את…
טיול הוא עסק משמין. טיול במזרח – במיוחד. גם אני השמנתי. נפלתי במלכודת שהאוכל הזול והטעים טמן לי. לא בדיוק נפלתי, אני לא שוקלת שמונים קילוגרם עדיין. בואו נאמר שמעדתי. מעדתי על משקל תאילנדי בעיירה קנצ'נבורי לפני שבועיים. שילשלתי באט אחד בחריץ, והמכשיר ניגן מנגינה קרקסית רועמת וצורמת כדי לגרום לי להרגיש מושפלת במיוחד כשראיתי את המספר הגבוה ביותר שראיתי מעודי. זה שום דבר אישי, כל מכונות המשקל בתאילנד מנגנות משום מה. באותו יום, קבעתי שתוך שבועיים אני מגיעה למספר יותר מתקבל על הדעת כשאעלה על עוד אחת מהמכונות המנגנות האלה. תוך שבועיים הופתעתי לגלות שהצלחתי; וזאת אף על פי…
שתי מסיבות ענק הביאו אותנו לקופנגן בימים האלה. הראשונה הייתה מסיבת כריסמס, ב-25 לינואר. השנייה, לכבוד השנה החדשה, התקיימה ב-31 לחודש. שתיהן על החולות של חוף האד-רין, ובמתכונת של מסיבת ה"פול מון" המפורסמת. כריסMESS מסיבת הכריסמס מילאה כשליש מרצועת החוף בחוגגים שיכורים בכובעי סנטה. ברים על רצועת החוף השמיעו סוגים שונים של אותה מוזיקת דאנס איומה. יש הקוראים לשיטה הזאת של ריבוי רעשים "קקפוניה בלתי נסבלת". יש כאלה שמהללים את "הבחירה מאינספור אפשרויות". אני לא מבינה למה לבזבז כל כך הרבה אנשי מקצוע כדי להפעיל תשע עמדות תקלוט שכולן משמיעות את השיר השנוא עליי לשנת 2011: "Let's do it tonoooight,…
התלונה הכי נפוצה מפי תיירים ישראלים, היא "איכס, יש פה מלא ישראלים". הם אומרים זאת בסלידה, וממשיכים ללכת בשביל החומוס, מנקודה ישראלית אחת לזו שאחריה. אבל אני למדתי לאהוב ולהעריך את התיירים והמטיילים הישראלים, ולדעת שבמקרים של מצוקה וגעגועים הביתה, תמיד יש לי שביל החומוס המחבק והמפנק לחזור אליו.
גיליתי שאם אני נושם שלוש נשימות, ומחכה כמה שניות, אני מצליח לכתוב סטטוס/תגובה פוליטית הרבה יותר מאוזנת. מזל שלפעמים קשה לי לנשום. בפוסט זה לא יהיו עובדות, או נתונים, רק השערות ותקוות. ראיתי בחיי הוירטואליים כל כך הרבה סיפורים וחוויות אמיתיים וכואבים שמעוותים, מפורקים ומורכבים מחדש כדי להתאים לאג'נדה של המספר. קראתי כל כך הרבה סטטוסים ותגובות שמייצגים אמיתויות חלקיות מאד, תמונות שמראות אובייקט ומתעלמות משכנו, שאיפות ומזימות שמתורגמות לטקסטים ולפעמים לתמיכה ממשית במציאות הלא וירטואלית. כן! ניתן להשפיע באמצעות פייסבוק, טוויטר והאינטרנט. כל כך ניתן שעל פניו ההתרחשויות החברתיות/מדיניות הגדולות האחרונות התחילו או התממשו שם. למה זו בעיה? בסה"כ,…