כבר ציינתי ופירטתי את חולשת האופי העיקרית של הסרי-לנקים: הם עם אוטיסטי, ונותני השירות הגרועים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הפוסט הבא מרכז את מפגשינו המגוחכים ביותר עם הסרי-לנקים. זה הפוסט הכי מגוחך שכתבתי זה חודשים, אז תיהנו וספרו לחבריכם! האוכל שברח ממני נכנסנו למסעדה מקומית שמתמחה במאכלים פשוטים וטובים. הזמנתי מנה של string hoppers וקצת דאל. במקום קצת דאל, קיבלתי שישה סוגים שונים של תבשילים. אמנם לא ציפיתי להם, אבל הם היו טעימים מאוד. הייתי מרוצה.
אחרי שנשארנו שבועיים בהיקאדואה, נסענו סוף כל סוף לקנדי. הגיע הזמן לשנות אווירה, וקנדי נראתה כמו מקום מרכזי באזור ההררי של סרי-לנקה, ממנו אפשר לצאת לטיולים ולראות עוד מהארץ הזאת – חוץ מההליכה של שלושת הקילומטרים צפונה ודרומה מהגסט-האוס שהפך להיות הבית שלנו. חוץ מזה, קראו לה קנדי. הגענו לעיירה בשבע בערב, והתכוונו להישאר במקום המכונה pink house. זה היה יכול להיות מושלם, לספר שאנחנו גרים ב-"Pink House, Kandy", אבל לא היו להם חדרים בשבילנו. במקום זה, לקחנו חדר צר בגסט-האוס הסמוך במחיר של 1000 רופי. אותו דבר כמו ששילמנו על החדר בהיקדואה, רק על מגורים דלים הרבה יותר. טיול…
הגסט האוס שלנו הוא המקום הנקי ביותר בסרי-לנקה, במזרח, בעולם כולו. ברגע זה עבר גבר מבוגר, משופם, לבוש חצאית ורוקן את הפח שמחוץ לחדרנו. זו הפעם השלישית שהוא עושה את זה היום, והוא ממשיך לשבת פה באזור, עינו פקוחה לראות האם יש זבל שצריך לזרוק. זה מוזר ומופלא בעינינו. בשלושת חודשי הטיול התרגלנו למגורים שיש בהם במקרה הטוב פח זבל אחד, אבל בדרך כלל גם זה חסר, וצריך לאלתר ולהניח את הזבל איפשהו. במגורים הנוכחיים שלנו, יש פח בסלון, פח במקלחת, ופח בחוץ. ונקי. כל כך נקי, שכל שלושה-ארבעה ימים שוטפים לנו את החדר ומחליפים לנו מגבות ומצעים. לנו! שרגילים…
כך נראה יום: 8-9 התעוררות. ארוחת בוקר בצ'אי שופ: לחם עם דאל היא אופציה טובה. 9-11 גלישה / שחיית בוקר. תומאסו מנסה תרגילים חדשים עם הגלשן, אני שוחה כמו זקנה למעמקי הים, איפה שהגלים והגולשים לא מאיימים לרסק אותי, והסכנה היחידה היא היסחפות וטביעה. 11-12 עבודה על שיזוף. אחת הפעולות הקשות והמסובכות ביותר בחוף. שגיאה בעבודת השיזוף תהפוך אותך לסלק-סרטני. יש להקפיד לעשות זאת במנות קצובות בלבד, ולא לשכוח שום איבר.
האנשים בסרי-לנקה חמים וחייכנים. אחרי הודו, נראה היה כאילו סרי-לנקה היא גן עדן של חביבות. די מהר הבנו שעם כל החיוביות שהם מקרינים, הם פשוט לא מבינים כלום. אני לא אומרת שהם לא חכמים. זה לא משנה אם הם חכמים או לא: חוסר ההבנה שלהם היה מונע מאינטליגנציה לבוא לידי ביטוי בכל מקרה. האנגלית בסרי-לנקה רעועה ובסיסית. אף שכל מסעדה וחנות נושאת מעליה שלט באנגלית, רוב הסיכויים שלא יהיה בדלפק אדם שדובר יותר מ-30 מילים בסיסיות בשפה זו. ניסיונות לשאול שאלה מורכבת יותר מ"כמה זה עולה" עתידים להיכשל. רוצים לדעת מתי יוצא האוטובוס האחרון מהתחנה? רוצים לבקש את המנה שלכם…
13/11/2011 18:38 יום ההולדת של תומאסו קרב ובא, הוא ממש מחר, ואני זוממת מזימות. גם הוא נעלם לעיסוקיו יותר מהרגיל היום ואתמול. יכול להיות שהוא גם זומם משהו נחמד. יכול להיות שנמאסתי עליו ושהוא צריך שקט, כי אני יכולה להיות בלתי נסבלת לפעמים. היום הלכתי לחפש את המאפייה. כי איזו מין עיירה יכולה להתקיים בלי מאפייה? ואיזה מין יומולדת זה יהיה בלי עוגה? בטח לא יום ההולדת של אהובי, מעריץ של דברי מאפה ועוגות יומולדת בפרט. זה היה חיפוש ממושך ומגוחך. שאלתי כמעט כל תושב בעיירה איך מגיעים למאפייה. התשובות שקיבלתי העידו על כך שהמאפייה רחוקה, קרובה, בצפון, בדרום,…
כל מה שאי פעם רציתי, זה שיאהבו אותי. בעבר לא ידעתי שזה מה שאני רוצה, בזתי לאהבה. כעת הגעתי לשלב בחיים שבו אני יודעת שזה המניע העיקרי של כל מה שאי פעם עשיתי, המטרה האמיתית של כל מה שהתכוונתי להשיג, ואני מאמינה שזה מה שיוביל אותי בעתיד, שוב, בלי שאדע שזה שם. אני רוצה שכולם יאהבו אותי. ואם אי אפשר, אני רוצה שחלק מכולם יאהבו אותי. ואם אי אפשר, אני מוכנה להסתפק בחיבה. ואם זה לא מסתדר, אני מוכנה להסתפק בכך שיתייחסו אליי, יחס כלשהו. המינימום – שיבחינו בקיומי. התחושה השנואה עליי הרודפת אותי מילדות היא התחושה שמתעלמים ממני. להיות…
יציבה נכונה והתגוננות. שני דברים שאולי לא נשמעים קשורים אחד לשני מלכתחילה, אבל למעשה הם אחת הדילמות הקשות והמעיקות בחייה של תיירת, חיים שאינם קשים ומעיקים כלל ועיקר.
המוזיקה של הגלים מרדימה מיליוני רוחניים שגדלו בתקופת הניו אייג'. בשנתם הם מדמיינים ליוויתנים מזדווגים, קשת בענן ושלום עולמי. לעזאזל עם זה! הם מעולם כנראה לא נסחבו מתחת לקצף של גל בגובה מטר וחצי, לא היטלטלו במרחק של סנטימטרים בודדים מחודיה הקוצניים של שונית, לא התחמקו בשנייה האחרונה מהשפיץ של הגלשן הצמוד שניסה לרכב על אותו גל שמימי בדיוק. המוזיקה שאני שומע בשבועות האחרונים היא התנפצות הגלים. על החוף. על השונית. על החול. עלי.
חוף הים הבוקר היה ריק, למרות מזג האוויר המושלם והגלים היפים. כולם היו בהנג אובר אחרי המסיבה של אתמול, ורק תומאסו שלא שותה היה ער וגלש לבדו. אני כמובן לא ראיתי את זה קורה, הייתי צריכה לישון את האלכוהול החוצה. המסיבה הייתה משהו. אחרי המסיבה הקודמת ציפינו למוזיקה מחורבנת, ולא נעלנו את נעלי הריקוד שלנו, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. אמנם אף אחד לא מכיר אותנו פה, אבל אני מעדיפה שלא לרקוד לצלילי להיטי-חתונות מטופשים ורימיקסים של למבדה. זה גורם לי להרגיש לא נאמנה לעצמי. אבל הדי-ג'יי המקומי הפתיע לטובה עם תקלוט רקיד להפליא של מוזיקה שאין לי מושג…