יציבה נכונה והתגוננות. שני דברים שאולי לא נשמעים קשורים אחד לשני מלכתחילה, אבל למעשה הם אחת הדילמות הקשות והמעיקות בחייה של תיירת, חיים שאינם קשים ומעיקים כלל ועיקר.
שוטטות בחו"ל טומנת בחובה משהו מושך. אולי זו הידיעה שאתה לא קשור לעולם הזה או שכל האפשרויות פתוחות ושלא תצטרך לתת דין וחשבון עבור מעשיך (לפחות עד רמה מסוימת), אבל יש משהו בחוצלארץ שמעלה את רמת החרמנות. אני לא יודע למה אנחנו בנויים ככה, אבל גם אם בבית אתה לא מהאנשים שמאוננים הרבה, אחרי שאתה מבלה בחדר במלון כך וכך זמן, ואין לך כוח לצאת לראות מזרקה מפורסמת אותה מהללים כל ספרי התיירות, אז אתה מחליט לראות מזרקה הרבה פחות מפורסמת, אבל הרבה יותר מהנה. מי שטייל עם שותפים לטיול, לא משנה מאיזה מין, מכיר את התחושה של "לו רק…
מפריעים להודים יש חוש מיוחד שמעמיד אותם במקום המדויק בו הם הכי פחות רצויים והכי מפריעים. הם יעמדו באמצע הדרך שלכם, או יחסמו אתכם עם הריקשה שלהם. כשתמהרו למצוא גסט האוס לפני שהשמש שוקעת ותיק כבד על גבכם, הם ינסו למכור לכם כלי נגינה או סתם יתעניינו מאיפה אתם מגיעים.
הטלנו מטבע, והוא אמר לנו להמשיך דרומה בהקדם. קצת חבל, כי אחרי שהתיקים שלנו כבר היו חצי-ארוזים, פתאום נתקלתי בחברה מהארץ שהייתי שמחה לבלות עמה יותר. אבל עם החלטת-מטבע לא מתווכחים, ובאמת היה לנו מספיק מרישיקש.
אזומי הגיעה לרישיקש מיפן לחודש, וכל מה שאנחנו יודעים עליה, עשוי להיות מוטעה. כדרכן של יפניות, היא חביבה, שובבה, ומדברת מעט מאוד אנגלית. אבל היא אינה מתייאשת, ומשתדלת לענות בצורה הטובה ביותר לאדם שפונה אליה, גם אם אינה מבינה מילה. אי אפשר שלא לאהוב אותה. הכרתי את אזומי במסיבת יום ההולדת שלי. השמועה על המסיבה פשטה מפה לאוזן, ולא ברור איך בדיוק, אבל אזומי היא זו שסיפרה על המסיבה לחבר ישראלי, ולא ההיפך. היא הייתה אחת הבחורות הבודדות שרקדו.
הפוסט הזה הוא פוסט פרגון לאנשים שאני אוהבת לקרוא או לשמוע, והייתי רוצה לשמוע מה דעתם בסוגיה שעומדת במרכז המסיבה שלנו: מה עדיף, רוק או פופ? כל מי שמצוין בפוסט הבא מקבל כניסה זוגית חינם לרוק-או-פופ, המסיבה האינטראקטיבית הראשונה ביקום, שתתקיים ביום חמישי הקרוב במועדון הברזילי. חלקם מקבלים גם תמונת פרופיל שאיירתי להם במיוחד! שאר הקוראים מקבלים המלצה על התכנים המוזיקליים ו/או האינטראקטיביים הכי מוצלחים שמתקיימים היום בעברית. הערת שוליים
ביום חמישי הדבקתי על הקיר שלי בפייסבוק את פתיחת התערוכה Aftershock של זיו קורן, הודעתי שאני הולכת לשם, והלכתי לשם. שוק התערוכה שמוצגת במתחם הרכבת ביפו היא יומן מסע מצולם מהריסות האיטי. זיו קורן התלווה למשלחת הסיוע של ארגון לתת, ותיעד את החורבות, את הזוועות, את ההרס, וגם את התקווה והחמלה האנושית שצמחו בסיטואציה האיומה הזו. התערוכה שיצאה – מזעזעת ומשתקת כמו לפיתת אשכים עזה. אמנם הגענו לשם במצב הרוח הנהנתני השמור לפתיחות של תערוכות, והשמענו קולות אכזבה רמים כשגילינו שלא מגישים שמפניה ובוטנים. שמפניה ובוטנים! נחרתי בבוז אחרי סיור קצר בתערוכה. פתאום חשתי סיאוב רב לנוכח פתיחות התערוכות המלוקקות,…