מאז שהגעתי להודו, חיי הפכו בלית ברירה לבריאים והיפיים יותר. העין השמאלית שלי הפסיקה לקפוץ. היא קפצה במשך החודשיים האחרונים לשהותי בארץ, כל יום, כל היום. והנה – נראה שהגוף והנפש שלי הגיעו לשלווה ואיזון שהעין המסכנה הייתה זקוקה להם. ואכן, אורח החיים כתיירת בהודו הוא בריא יותר מכל מה שהתרגלתי אליו.

פחות שופינג

שני גורמים הביאו אותי להיות אדם שלם עם עצמו ועם חפציו. הראשון, הוא הקיטבג הקטן שלי. יש בו מקום בדיוק למה שהבאתי מהארץ, ולא לשום מטען עודף. אני מסתכלת על הקיטבג ויודעת: הוא צריך ללוות אותי עכשיו שנה. שנה שלמה. והאמת היא, שיש בו בדיוק כל מה שאני צריכה. לא מצאתי את עצמי בשום שלב בטיול נזקקת לחפץ או בגד שחסר לי. קניות רק יכבידו עליו ועליי.

הגורם השני והעמוק יותר מהקיטבג, הוא הפרידה הגדולה מנכסינו החומריים. על מנת לצאת לטיול, היינו צריכים לפנות את הדירה שגרנו בה מכל הרכוש שלנו. תהליך ההיפטרות כלל שתי מכירות מאסיביות של בגדים וריהוט, אחריה – מסירה של מה שלא נמכר, המשיך בהשלכה לרחוב של מה שאף אחד לא צריך, והסתיים בהעברה של מינימום החפצים היקרים לנו באמת למחסן בבית ההורים של תומאסו. תהליך ההיפטרות היה סיזיפי, ובמהלכו גילינו כמה היינו כבולים לאינספור חפצים: חלקם לא הכרחיים, חלקם חסרי תועלת לחלוטין. התהליך גרם לי להפנים אחת ולתמיד עד כמה רכוש מוערך יתר על המידה. עד שנפטרנו מכל מה שהיה שייך לנו ולא באמת הועיל, אני מרגישה שיהיה מטופש להעמיס על עצמנו ערימה חדשה של פיצ'יפקעס.

פחות גנדרנות

בימיי הטובים בתל אביב היו לי שישה סוגי סבון ושלל ממרחים לכל איבר בגוף, כולם הכרחיים למקלחת. כאן, מאילוצי מקום בתיק, ארסנל הסבונים המשותף שלי ושל בעלי הצטמצם למשחת שיניים, בקבוקון שמפו, וסבון מוצק. הסבון משמש לשטיפת כל איברי הגוף, לכביסה, וגם בתור קצף גילוח משובח. פרט לכך, לא לקחתי אף קרם לחות, בושם, לק. תכשירי איפור בסיסיים כן לקחתי, אבל מביניהם אני משתמשת רק בווזלין לשפתיים, נגד היובש המדברי הנורא. בהודו, המראה החיצוני מאבד מחשיבותו. את לא מאופרת, אתה לא מסורק, ושניכם לבושים רע. אתם מוותרים לעצמכם בגלל שאתם תיירים בתנאי שטח. גם חבריכם התיירים שמזדהים איתכם מוותרים לכם. בכל זאת: מי שנראה טוב, נראה טוב גם כשהוא מוזנח. התחתנתי נכון, ועושה רושם שבעלי נמשך אליי לא משנה כמה מג'וייפת אני.

פחות קפה

כבר בישראל הפחתתי משמעותית את כמויות הקפה שצרכתי. בוקר אחד התעוררתי והחלטתי – מהיום, אני מפסיקה עם טקס-הבוקר של הקפה. למה לי להמשיך עם ההרגל הזה? עכשיו כשאני לא סטודנטית ולא נשארת ערה בלילות להכין שיעורים, הוא לא מביא לי שום תועלת. מצד שני, הנזק בשתיית קפה אמנם לא ניכר ולא מורגש, אבל הוא בטח קיים ומצטבר איפשהו. ההפסקה הייתה מיידית ופשוטה. כשרציתי לשתות משהו בבוקר, זה היה תה, לרוב מהסוג הנטול-קפאין.

רק מדי פעם, כשהייתי עייפה או ממורמרת פינקתי את עצמי בקפוצ'ינו מסי-קפה הסמוך למשרד, שתמיד הגיע בכוס גדולה, עם קישוט, עם משהו טעים בצד, ועם חיוך.

ותודה ל… אתה יודע מי אתה, ששכחת לקחת ממני כסף לפעמים :). אם הייתי ממלאת כרטיסיית ניקובים שמזכה אותי בקפה חינם, לבטח הייתי מרוויחה כמה וכמה כאלה. אבל השיטה בלי הכרטיסייה הייתה מגניבה הרבה יותר.

בהודו הקפה לא טעים, אבל גם יקר. לכן, במהלך הטיול אף פעם לא הזמנתי קפה. כשצריך משקה חם, תמיד יש תה: זול וטעים.

פחות אלכוהול

לפני שנים אינספור, אלכוהול היה לא חוקי בהודו. המורשת של התקופה האפלה ההיא נותרה בעינה, וגם היום האלכוהול נדיר ויקר. בכל המקומות שהיינו בהם בצפון הודו, בירה הייתה קשה להשגה כמו נשים ישראליות. גם אם במסעדה מסוימת יש בירה, לרוב זה לא מופיע בתפריט, וצריך לבקש מהמלצר במיוחד. הבירה ההודית, קינג פישר, סבירה-עד-סבבה ומגיעה בבקבוק גדול של 660 מ"ל. אבל המחירים שלה (בצפון לפחות) הרקיעו שחקים לכדי 120 רופי. נכון, המחיר מקביל ל-12 ₪ סך הכל. אבל תארו לעצמכם: תה עולה פה 10-20 רופי, מיץ סחוט טרי או משקה קל – בערך 30. ככה שאתה מוצא את עצמך מתקמצן ולא מזמין בירה. ואם אתה מזמין בירה אחת, אין סיכוי שתצא פראייר ותזמין בירה שנייה.

חוץ מבירה, אין שום אלכוהול הודי שאני מתכוונת לשתות. וודקה/וויסקי מבקבוק מעורר חשד שנראה כמו קדימון להנג-אובר? לא בשבילי. משקאות כמו יין וקאווה אין בנמצא. כתוצאה מכל הגורמים לעיל, צריכת האלכוהול שלי ירדה דראסטית בשבועות הספורים שאני פה.

פחות בשר

הדבר הנכון לעשות בהודו, הוא להזמין אוכל צמחוני. ראשית, משום שהוא טעים מספיק. שנית – כך יש פחות סיכוי שיהיו במנה רימות. הבשר ההודי מגיע ממקורות מפוקפקים. וגם אחרי שהוא מגיע, בהנחה ומאחסנים אותו במקרר, מגיעה יחד איתו הפסקת החשמל. החיידקים פותחים event בפייסבוק שלהם ומגיעים בהמוניהם לחגוג על הנבלה. וזה משהו שאני מעדיפה לא לאכול.

יותר פעילות גופנית

לו היה חיבור אינטרנט טוב וזול, הייתי מבלה יותר שעות ברביצה מול הלפטופ. אבל אין. אז אני מוצאת דרכים אחרות לבדר את עצמי. הדרכים האחרות הן הרבה פעמים פעילות מסוג ראפטינג, רכיבה על אופניים, טיפוס על הר,  שחייה בים סוער, או סתם טיול רגלי ארוך ברחובות העיר.

לסיכום:

מצד אחד, כל עניין הבריאות הזה מדאיג אותי. אני רגילה ואוהבת לחיות על הקצה, והמגמה החיובית הזאת גורמת לי להילחץ שמא האופי שלי יהפוך לבלילה היפית של מחשבות חיובית. אבל אני מרגיעה את עצמי שהטיול הזה יכיל עוד הרבה הרבה אלכוהול, פשוט לא בהודו. הוא גם יכיל שופינג, אבל הוא יהיה מרוכז, חכם, ולא אימפולסיבי. והעיקר, העיקר זה מה שבראש. המחשבות שלי עדיין ביקורתיות, אני מקווה. כל עוד לא אאבד את החדות, הציניות והבוז הטבעי שלי כלפי עצמי והסובבים, אני אהיה בסדר.

(הסתייגות: אם אגלה שרזיתי כתוצאה מאורך החיים ההיפי הזה ב-3 ק"ג או יותר אני הולכת לאמץ)