נכתב בלה, 31/08/2011 
קוראים יקרים! אני כה שמחה שיש לי את הכבוד והזכות לכתוב לכם את סיפורו של הלילה האחרון – לגמרי לא עניין של מה בכך, בהתחשב בנסיבות. היום הראשון שלנו בלֶה התחיל ברגל ימין. התעוררנו לגלות עיירה שלווה, עם מקומיים טיבטים מנומסים ותיירים מסבירי פנים. כבר בסיור הראשון ברחוב הראשי, מישהי (חברה של חברה) צעקה לעברי מהצד השני של הכביש "זרוב! את באה למסיבה הערב?" ואני שמחתי. רק עזבנו את מנאלי חסרת-חיי-הלילה, והנה מסיבה! בשבילי? תודה.
ביררנו בירורים, שאלנו אנשים, וגילינו את הפרטים הבאים: המסיבה הנה מסיבת טראנס אשר תתקיים באמצע המדבר. כרטיס כניסה כולל הסעה הלוך וחזור, יעלה 400 רופי. אפילו שמסיבות טראנס הן לא באמת כוס התה שלנו, הסתגלנו ואף שמחנו לקראתה. כמו שאני תמיד אומרת: ברומא התנהג כמו רומני.
כשהערב הגיע, התחלנו להסס. לא ראינו אף אחד בנקודת האיסוף, ופחדנו שאף אחד לא יבוא. אבל בעודנו הולכים ברחוב החשוך, נתקלנו בחבורת תיירים. שאלתי – אתם באים למסיבה? בחורה שלא ראיתי את פניה ענתה: כן, בואו גם! אפילו שלא ראינו מי היא ומה היא, היא הייתה כל כך חיובית שלא יכולנו לסרב לה. קשקשנו עם הבחורה כשחיכינו להסעה. שמה פאריסה, היא נולדה באיראן וחיה בבומביי. למרות הרקע הדמוגרפי המרוחק כל כך, תיכף ומיד הרגשנו איתה בנוח, כאילו אנחנו חברים ותיקים. גם תומאסו וגם אני קלטנו את הווייב שלה ברגע שהיא חייכה: פאריסה היא גרסתה ההודית של חברתנו איה שהשארנו בישראל. שופעת נדיבות, פתיחות וידידותיות. לא איך שהייתם מדמיינים הודית-איראנית טיפוסית.

בסביבות עשר וחצי עלינו על האוטובוסצ'יק, ותוך כארבעים דקות הגענו לאיזור המסיבה. שדה חשוך, מרוחק מכל מקום ישוב, מוקף בתעלות מים. קהל נחמד ונאה של בערך מאה איש, אוהל, גנרטור, בר מאולתר, עמדת תקלוט. כל מה שצריך בשביל מסיבה טובה. פרט אחד שכחו: מוזיקה. כל הטרקים שניגנו שם נשמעו כמו הכנה-לקראת-הדבר-הטוב-הבא, אלא שהדבר הטוב לא בא.

בהתחלה רקדנו כי זו מסיבה, וחייבים לרקוד. זה לא נמשך הרבה זמן: המוזיקה לא סיפקה לנו שום הנאה. התיישבנו. התיידדנו עם תיירים מכל העולם (בעיקר מישראל). שיחקנו משחקי חברה. אחרי זה רקדנו כי נהיה ממש קר, וריקוד הוא דרך יעילה להתחמם. הצצנו בשעון לעתים מזומנות, וכל פעם היה מוקדם מדי. מה, רק אחת בלילה?! אבל האוטובוס הראשון עוזב רק בארבע!
בשלוש נשברנו. עשרות אנשים סבלו מקור, עייפות ושעמום. מארגני המסיבה סירבו להוציא הסעה חזרה לעיר, כל פעם בתירוץ מטופש אחר. אסור לנסוע כי הכביש סגור, אי אפשר לנסוע כי פרה חוסמת את האוטובוס, הנהג מתקלט עכשיו… אז עשינו מה שאנחנו יודעים לעשת הכי טוב: אירגנו כמה שיותר אנשים למחאה. בפעם העשירית שפנינו למפיק המזוקן, הוא הואיל בטובו, סוף כל סוף, להוציא אוטובוסצ'יק אחד חזרה העירה. בכלי הרכב הזה מקום לכ-18 איש, אבל נדחסו לתוכו לפחות 26 תיירים טרוטי עיניים ולחוצי בית. אנחנו תפסנו מושב זוגי, אנשים פחות זריזים מאיתנו התיישבו על הרצפה, ופאריסה ישבה איפה שנשאר מקום – צמוד לנהג.
מרגע שיצא מהחנייה, הנהג זחל. מהירותו לא עברה את ה-30 קמ"ש, הוא הגיע לעצירה מוחלטת לפני כל גשר ומהמורה, ונראה היה כי הוא מתעסק ברדיו טייפ שלו יותר מאשר בנהיגה. לאחר שהחליף שירים רבים, עצר על קסטה מחרידה של מוזיקת אמביינט. מוזיקה אמרתי? יותר כמו שילוב קקפוני בין אפקט זול של קריאות עורבים ורעש חום. טוב, לפחות הוא הפסיק להתעסק על המוזיקה ויכול להתרכז בנהיגה, חשבתי לעצמי. טעיתי.
הדרך נמשכה ונמשכה ונמשכה באיטיות מחרידה. כבר עברו ארבעים דקות לכל הפחות, ולא הגענו למקום יישוב. פתאום האוטובוס סטה שמאלה לשולי הכביש. צעקות וצווחות נשמעו בבליל שפות (בעיקר עברית): הוא ישן! הנהג ישן! אעאעאע! תתעורר! אנחנו עומדים למות! הצילווווו!
מרגע זה, התחיל החלק הסיוטי של הנסיעה. כל מי שהניח את הראש ועצם עיניו, קם. חשבנו שאנחנו מתקרבים ללה, אבל לא. הנהג לקח פנייה לא נכונה, זה מה שהסתבר לו אחרי שהואלנו בטובנו להעיר אותו. הוא כבר היה על השוליים, אז בהזדמנות עשה פניית פרסה, והתחיל לנסוע לכיוון ההפוך. שלט שראיתי בצד הכביש קבע: עד לה יש עוד עשרה קילומטרים. פתאום, שכח שהוא נהג איטי, והתחיל לדהור בשיא המהירות בכביש האפל, בעודו מנקר וידיו נשמטות מההגה. לאט! לאט! צעקו לו. אבל הוא לא האט. צעקנו מאימה. כשהוא האט כעבור דקות ספורות, צעקנו מאימה שוב – הוא בטח נוהג לאט כי הוא נרדם! הו לא! המצב היה קקמייקה: היינו עשרות תיירים, כלואים באוטובוס קטנטן עם נהג הודי חצי-מעולף, ככל הנראה גם שיכור, באמצע שום מקום, בלי שום הבטחה שאנחנו נוסעים לכיוון הנכון.

 
מי שהציל אותנו ממוות בטוח, הייתה פאריסה. לאחר שנרדם, התחילה לדבר עם הנהג בשפתו, לשעשע אותו, ולמנוע ממנו להירדם שוב. בסיכומן של שעתיים מחרידות, הגענו בשלום לרחוב הראשי של העיירה. נשמנו לרווחה, חיבקנו אנשים שהיו זרים מוחלטים עד אותה נסיעה, והודינו לפאריסה מקרב לב. בזכותה אנחנו בחיים כעת.

ומה עשה הנהג? שטף את פניו במים הקרירים הזורמים בתעלה לצדי הכביש, אמר "אני בסדר!" וחזר לאוטובוס במטרה לנהוג בחזרה למסיבה, להביא משם עוד קבוצה של קורבנות תמימים. אני ממש מקווה שהם שרדו את זה. אני אישית, משקשקת עד עכשיו.