כל מה שאי פעם רציתי, זה שיאהבו אותי. בעבר לא ידעתי שזה מה שאני רוצה, בזתי לאהבה. כעת הגעתי לשלב בחיים שבו אני יודעת שזה המניע העיקרי של כל מה שאי פעם עשיתי, המטרה האמיתית של כל מה שהתכוונתי להשיג, ואני מאמינה שזה מה שיוביל אותי בעתיד, שוב, בלי שאדע שזה שם.
אני רוצה שכולם יאהבו אותי. ואם אי אפשר, אני רוצה שחלק מכולם יאהבו אותי. ואם אי אפשר, אני מוכנה להסתפק בחיבה. ואם זה לא מסתדר, אני מוכנה להסתפק בכך שיתייחסו אליי, יחס כלשהו. המינימום – שיבחינו בקיומי.
התחושה השנואה עליי הרודפת אותי מילדות היא התחושה שמתעלמים ממני. להיות השעיר לעזאזל של הכיתה ולקבל מכות מבנים היה כלום לעומת משחקי הספורט עם הבנות, בהם היו בוחרים אותי אחרונה-אחרונה לאחת הקבוצות, כשכבר אין ברירה, וגם אז, נמנעים מלהסתכל לכיווני. בצדק: מעבר לזה שהייתי לא-אהובה באופן כללי, הייתי גרועה בספורט. במעגל הקסמים בו מעולם לא החזקתי כדור ביד גם לא היה לי סיכוי להשתפר. אז התמקדתי בדברים שאני טובה בהם. ציור היה אחת הדרכים היחידות שלי לזכות בהערכה. ידעתי לצייר יותר טוב מכולם, והסיבה היחידה שילדים מקובלים יותר ממני דיברו לכיוון שלי, הייתה כדי שאצייר אותם. אלו השורשים של הבחירה שלי בעיצוב כקריירה.

אחרי זה הייתה תקופה שהייתי תלמידה טובה: עשיתי את זה כדי שהמורים יאהבו אותי, ותו לא. כשכתבתי יומן, עשיתי את זה מתוך הנחה שיום אחד מישהו יקרא אותו ויאהב אותי. אחרי זה הבלוג איפשר להרבה אנשים לקרוא ולאהוב אותי. אחרי זה שיוועתי לאהבה בטלוויזיה.
כל כך פשוט, כל כך בסיסי, כל כך מביך.

זה אחד הדברים שמשותפים לי ולתומאסו. אנחנו מכורים לאהבה ושמחים לקבל אותה בכל צורה שאפשר להעביר אותה. כנראה כי בילדות היינו דחויים. זה מתבטא ברגישות קיצונית להפגנת חוסר-חיבה או התעלמות. זה מתבטא בחוסר היכולת שלנו להשלים עם הברזות, כי מה היא הברזה אם לא דרך ישירה במיוחד של אדם להגיד "אתה לא חשוב לי"?

למה אני כותבת לכם את הוידוי המדכא הזה? כי בים הסוער של היקדוואה צפים החששות החברתיים שלנו. אנחנו מטיילים יד ביד בוקר וערב ומרגישים דחויים. למרות המסיבות ולמרות הכוסיות, משהו פה לא זורם. הכרנו חברים חדשים, כן, אבל לא הצלחנו לטוות שום קשר שמרגיש לנו אמיתי, חם, משמעותי. עזבו אתכם משמעותי, לא הצלחנו ליצור קשר שמרגיש לנו הדדי. כאילו אנחנו תמיד עושים מאמץ ליזום, להזמין אנשים אלינו, ליצור שיחה עם אנשים חדשים. ובכל זאת, נראה כאילו שום דבר לא תופס.
החששות החברתיים של שנינו מגבירים זה את זה בריקוד סוער של הפחדה הדדית. תומאסו התחיל לדבר על מה שהוא הרגיש – איך נראה שכולם סביבנו מכירים חברים חדשים, קובעים להיפגש בכל מיני מקומות, זורמים אחד עם השני ורק איתנו לא. ואיך במסיבה הברחנו את כולם: כל בן-אדם שהתיישבנו לידו ופטפטנו איתו, מאוד מהר קם והלך. בהתחלה הרגעתי את תומאסו ואמרתי לו שהוא מגזים. אחרי זה חשבתי שזה יהיה מצחיק לשחק עם הרגשות שלו ואמרתי "יודע מה, נכון, באמת אף אחד לא רוצה לדבר איתנו. למה שמישהו ירצה לבלות עם זוג נשוי שתקוע בתחת של עצמו? ועוד ישראלים? ברור שאף אחד לא אוהב אותנו." כתוצאה מהשיחה הזאת, רק הפכתי יותר מפוחדת-חברתית כי שכנעתי את עצמי שיש אמת בשטויות שאני אומרת.

ימים ספורים העברנו בספקולציות מדוע אף אחד לא רוצה להיות חבר שלנו בעיירה הזאת, במקום, נניח, לנסות ולהתיידד עם אנשים חדשים. אני הסברתי לתומאסו שאנחנו לא משתלבים פה כי אנחנו לא דוברים "גולשית". כולם פה גולשים ומדברים בשפה מסוימת שלא השתלטנו עליה. אפשר לקלוט איך לעמוד על גלשן תוך כמה נסיונות, אבל השפה גולשית מגיעה רק עם אורח חיים שאנחנו פשוט לא מנהלים, לא משנה כמה נתאמץ לעמוד על הגלשנים ששכרנו.

למחרת חזרתי עם טייק-אוויי בשביל הגבר שלי, ואת פניי קיבלו בתרועות רמות וחיוכים רחבים מישה ושרה, הזוג השבדי שהכרנו לפני כמה שבועות בגואה. הם הגיעו לסרי-לנקה והפתיעו אותנו כשהגיעו אחר צהריים בהיר לגסט האוס שלנו. האמת היא שהכרנו אותם בפעם הקודמת שהרגשנו בודדים ולא רצויים. גם הפעם, כמו אז, מישה ושרה תיכף גרמו לנו להרגיש טוב יותר. הם זוג נשוי טרי משעשע וידידותי, ותמיד יש על מה לדבר איתם.

 
מאז שמישה ושרה הגיעו, הפכנו לנינוחים יותר, חביבים יותר, פרנואידים פחות. מצבנו החברתי התהפך באחת. לפתע כולם רוצים בחברתנו, מתאספים סביבנו, מזמינים אותנו לשבת איתם לדרינקים לפני המסיבה או להצטרף לארוחת הערב הבאה. ככל שפוחתת התחושה שאנחנו האנשים הכי דחויים בעיירה, קל לנו יותר לפתוח בשיחה ולהמשיך בה בטבעיות, בלי חשד שהאדם מולנו שונא אותנו ותיכף ילך לדבר עם מישהו יותר אהוב מאיתנו.

 
וכך למדנו את השיעור הניו-אייג'י מעורר החלחלה: אהבה מביאה אהבה. אין מה לעשות, ככה זה. כשאתה מרגיש שחברתך רצויה, הבטחון העצמי שלך עולה ואתה נפתח. ואין שום דבר שמושך יותר מאשר ביטחון עצמי, פתיחות, חיוך. כולם רוצים קצת חביבות אמיתית שנובעת מתוך שלווה ולא מתוך צורך נואש לתשומת לב מיידית שתמלא את החור בנשמה.

 
הדבר השני הכי מושך אחרי ביטחון עצמי, הוא תחת יפה. את הצילום הזה אנחנו מעניקים לכם כי אנחנו אוהבים אתכם אהבת אמת, קוראים יקרים שלנו.

(*תומאסו טוען כבר שנים שיש לי נטייה לבלבל בין המושגים "אהבה" ו"חרמנות")