יש אנשים שבשבילם רשתות חברתיות כמו פייסבוק הם מקום לצרוך תוכן. הם נכנסים פעם ביום, קוראים סטטוסים מצחיקים, מסתכלים על תמונה של חתול או כוסית וחוזרים לצפות בטלוויזיה. יש אנשים כאלו, אבל אני בעיקר שומע עליהם מאחרים. כלומר – הם חברים שלי בפייסבוק, אבל זה הכל. אני חולה אנוש. כבר שנים רבות. למחלה שלי אין שם רפואי ואפשר לטפל רק בסמפטומים שלה, לא במחלה עצמה. היד מגרדת, הראש כבד, העין מעקצצת. החושים שלי מתחדדים בכל פעם שאני יוצא לעולם. אני בודק כל מה שאני נתקל בו בעיניים של אמן. מה זה אומר למי מכם שלא טבל את היד שלו בדבש…
כבר שנה שביעית ברציפות שחבורת פוחזים מגיעה לכיכר מלכי ישראל ומבזבזת מים יקרים ונקיים תוך כדי שמירה על צניעות וסדר ציבורי מופתי. חדי העין שבניכם בוודאי ישימו לב שהמשפט האחרון היה רצוף בשקרים. למעשה, יש בו עובדה אחת שהיא חצי אמת.
תציעו משהו יותר כיף ממסיבה בחוף כמעט נטוש, עם החברים והאנשים הכי טובים, מלא אוכל ואלכוהול, אוהל מצויד במטבח מאובזר, ערסלים וחדרי שינה, ואני אקרא לכם משוגעים. טוב, אולי אתם לא משוגעים, אבל אולי אין לכם את החברים שלנו יש. אנשים שגם עם פינצטה אי אפשר היה לבחור טובים, יפים ומשוגעים מהם. הם היחידים שגרמו לנו להתגעגע לארץ ישראל כשטיילנו ונהנינו בארצות המרהיבות של מזרח אסיה.
דברים שעוזרים לי לצלם טוב יותר: התבוננות – כשאני הולך ברחוב של עיר, העיניים שלי לא נחות לרגע. גובה העיניים היא רק זווית אחת בשבילי. בד"כ אני מסתכל למעלה, על גגות הבתים והמרפסות, על חוטי החשמל שהסתבכו בינם לבין עצמם ועל החתולים שמביטים עלינו מלמעלה. אני מסתכל למטה. לגיהינום החריצים של המדרכה, על השלוליות שמשקפות את הבניינים רוויי הזכוכית, על גופות הכלבים שנדרסו. אני מסתכל פנימה, אל תוך הבתים ששכחו לסגור וילון, לחנויות התאווה והגרגרנות המלאות באנשים שמחים.
יש הבדל של חיים וחוסר חיים בין "אני צריך" ל"אני חייב". הראשון, על אף המוגבלות שהוא גורם לתנועה הגמישה של החיים, הוא לא משהו שישבור אותם. המשפט השני לעומת זאת, מייצג תחושה שיכולה לקטוע, לחסל ולעצור כל התפתחות חיובית. אחרי שבעה חודשים של טיול, בהם ראיתי מגרשי כדורסל מעטים כל כך, אני מתחיל לצעוד אל עבר צומת שמפצלת את הדרך לאחת משני דרכים: בימנית, אני נהיה בטטה ששכח מהו ספורט ואיך זה להנות מהזעה, ובשניה אני מוצא כל דרך אפשרית לעשות את האחרון. אני נע בין תסכול שאוכל לי את הנשמה הבלתי משוחררת, לבין תשוקה בלתי מרוסנת לחיפוש של אספלט…
אחרי שחגגנו את ראש השנה בהודו עם מסיבת-שחיתות ענקית, ואת חנוכה בתאילנד עם גניבת סופגניות, אנחנו מביאים לכם את חג הפורים – פיליפינו סטייל. דהיינו: המון אסיאתים מחופשים לגיבורי הקומיקס החביבים עליהם. התמונות בפוסט זה צולמו על ידי תומאסו במפגש קוספליי ענק שנערך במנילה, בירת הפיליפינים. קוספליי זה קיצר של costume-play, והוא אחד מתחביביו העיקריים של הגיק המצוי. מטרת הקוספליי – לחקות בדיוק המרבי את דמויות האנימה (סרט מצויר יפני) החביב על הגיק. בפוסט הזה תוכלו לקרוא עוד על קוספליי. כמובן שגם בישראל יש מפגשי קוספליי בהם הנערים משוויצים בתחפושותיהם – אבל אין מה לומר, האסיאתים פשוט עושים את זה…
If you want to see mnore, go to our facebook page. Or be part of the adventure
יש משפט סיני עתיק שאומר "גם הקיסר כשהוא ישן, תופס רק את השטח של הגוף שלו". מכיוון שהסינים הולכים להשתלט על העולם בשנים הקרובות, אני מציע שתשננו את המשפט הזה. אולי אפילו כדאי שתלמדו אותו בסינית. אם התקשיתם להבין את המסר, אני אפשט אותו בשבילכם: יש גבול אנושי לצריכה. אנחנו מסוגלים, כמובן, לצרוך יותר, אבל היותר הזה לא ישנה לנו הרבה. כי ההבדל בין מסעדה מפוארת לבין אוכל רחוב הוא בעיקר במחיר. אולי בתפאורה. גם כאן, וגם כאן האוכל יכול להיות טעים או מגעיל, מעט או הרבה. יש משפט ג'אמייקאני די מודרני שאומר " אין אישה, אין בכי". אז…
גיליתי שאם אני נושם שלוש נשימות, ומחכה כמה שניות, אני מצליח לכתוב סטטוס/תגובה פוליטית הרבה יותר מאוזנת. מזל שלפעמים קשה לי לנשום. בפוסט זה לא יהיו עובדות, או נתונים, רק השערות ותקוות. ראיתי בחיי הוירטואליים כל כך הרבה סיפורים וחוויות אמיתיים וכואבים שמעוותים, מפורקים ומורכבים מחדש כדי להתאים לאג'נדה של המספר. קראתי כל כך הרבה סטטוסים ותגובות שמייצגים אמיתויות חלקיות מאד, תמונות שמראות אובייקט ומתעלמות משכנו, שאיפות ומזימות שמתורגמות לטקסטים ולפעמים לתמיכה ממשית במציאות הלא וירטואלית. כן! ניתן להשפיע באמצעות פייסבוק, טוויטר והאינטרנט. כל כך ניתן שעל פניו ההתרחשויות החברתיות/מדיניות הגדולות האחרונות התחילו או התממשו שם. למה זו בעיה? בסה"כ,…