לה היא עיירה מרוחקת ומבודדת. ולכן, האנשים שהגיעו אליה, הם אנשים שרצו באמת להגיע אליה, מה שעשה אותם קצת הרפתקנים, אמיצים, נחושים וחטובים יותר מהמטייל ההודי הטיפוסי. הנה כמה אנשים שנתקלנו בהם. הם היו חברים זמניים, אבל אני מקווה שלפחות את חלקם נפגוש שוב מעיין ושי
בעודי מטיילת ברחובות לה, ראיתי שלט צבעוני. השלט אמר לי: בואי לבקר בבית המחסה לחמורים במצוקה! עכשיו, אני בונה על זה שאתם מכירים אותי מספיק כדי לדעת שאני בחיים לא אסרב להזמנה כזאת. בוקר אחד לקחתי את בעלי ואת המצלמה, ועקבנו אחרי השלטים. אחרי טיול של כחצי שעה במעלה העיירה, מצאנו את בית המחסה המדובר. פגשנו שם חבורה של כמה עשרות חמורים: חלקם זקנים מכדי לעבוד, חלקן בהריון, וגם כמה גורים מתוקים מתוקים. [youtube]http://www.youtube.com/watch?v=HQf7jl0qQec[/youtube] נכון, חמורים לא מגיעים לקרסוליהם של ארנבוני האנגורה שראינו בקולו. אבל היה מרגש לבקר במקום שהוא בית מחסה לבעלי חיים ופועל לטובתם, ולא בחוות גידול מלאת…
כתיבה היא התחביב האהוב עליי. למרבה המזל, היא שום דבר מעבר לתחביב. זה מה שמאפשר לה להיות האמצעי שלי להתבטאות, לתקשורת, לשחרור, לתיעוד של מה שעובר עליי. זה מה שמאפשר לכתיבה להיות מה שהיא הייתה בשבילי מהתחלה: סיבה לחיות. אני חיה כדי לכתוב, ומשתדלת לחיות הכי הרבה שאני יכולה להרשות לעצמי. כשהייתי נערה, הייתי יוצאת מהבית של אמא ולא חוזרת אליו ימים כלילות, פוגשת אנשים זרים, מטילה על עצמי משימות שלא הייתם מטילים על האויב המר ביותר שלכם, מבצעת אותן וכותבת. כותבת בלא מנוח, בלי לקמץ במילים, בחופשיות גדולה יותר משהתאפשר לי בכל אמצעי אחר שהכרתי. חלק למגירה, חלק לבלוג…
אוכל הרחוב ההודי אינו נראה מזמין לתייר הטרי. דוכנים מלוכלכים בלב רחוב מאובק שאפילו אינם מציעים לך מקום ישיבה, או מזנונים גסים בהם לא תהיה לך ברירה אלא לחלוק שולחן עם שני נהגים משופמים בהפסקת הצ'אי שלהם. אבל אלה המקומות בהם הצ'אי יהיה הכי טעים וסמיך, השירות הכי מהיר והטעמים הכי אותנטיים. אחד התחביבים שלי, הוא להסתכל מה המקומיים אוכלים – ולבקש מהזבן אותו דבר. ככה גיליתי כמה מציאות קולינריות אמיתיות.
הודו מלאה ביופי וכיעור שאי אפשר להוריד מהם את העיניים. מביטים סביב, ונתקלים בשילובים אבסורדיים בין קדמה טכנולוגית לפשטות כפרית, בין מסורת מזרחית לכמיהה למערב, בין כאוס לפורמליות נוקשה. הביטוי הגרפי המרתק ביותר של הקונפליקטים האלה, מתגלה בשילוט החוצות המצויר על הקירות.
אנשים מוצאים את עצמם שואלים – איך ייתכן שפייסבוק עד כדי כך הצליח? אבל אני, מומחית-רשת שכמותי, אושייה אינטרנטית, מעצמה וירטואלית, יודעת את התשובה, והיא פשוטה. המנוע של פייסבוק הוא אלבומי תמונות שכותרת "אילת 2009" או "קופנגן 2010". היום אני מזמינה אתכם לצפות באלבום שלנו, "גואה 2011", ובו תמונות מהטיול בגואה. אם הצילומים באלבום יקבלו לייקים מ-100 אנשים או יותר, אני אפרסם תמונת ביקיני שלי, עם הקדשה מיוחדת עבורכם. כן, עבורכם. כניסה לאלבום > כמו כן, מזכירה לכם: נותרו ימים ספורים עד סוף החודש שבהם אפשר לתרום לנו ולזכות בקובץ הראשון של "אוסף ההגיגים של זרובבלה". לתרומה >
מאז שהגעתי להודו, חיי הפכו בלית ברירה לבריאים והיפיים יותר. העין השמאלית שלי הפסיקה לקפוץ. היא קפצה במשך החודשיים האחרונים לשהותי בארץ, כל יום, כל היום. והנה – נראה שהגוף והנפש שלי הגיעו לשלווה ואיזון שהעין המסכנה הייתה זקוקה להם. ואכן, אורח החיים כתיירת בהודו הוא בריא יותר מכל מה שהתרגלתי אליו.
נכתב בלה, 31/08/2011 קוראים יקרים! אני כה שמחה שיש לי את הכבוד והזכות לכתוב לכם את סיפורו של הלילה האחרון – לגמרי לא עניין של מה בכך, בהתחשב בנסיבות. היום הראשון שלנו בלֶה התחיל ברגל ימין. התעוררנו לגלות עיירה שלווה, עם מקומיים טיבטים מנומסים ותיירים מסבירי פנים. כבר בסיור הראשון ברחוב הראשי, מישהי (חברה של חברה) צעקה לעברי מהצד השני של הכביש "זרוב! את באה למסיבה הערב?" ואני שמחתי. רק עזבנו את מנאלי חסרת-חיי-הלילה, והנה מסיבה! בשבילי? תודה. ביררנו בירורים, שאלנו אנשים, וגילינו את הפרטים הבאים: המסיבה הנה מסיבת טראנס אשר תתקיים באמצע המדבר. כרטיס כניסה כולל הסעה הלוך וחזור, יעלה…
כשיוצאים לטיול מסביב לעולם, הדבר הכי חשוב להצטייד בו הוא לא בגדים חמים, לא נעליים נוחות, לא מצב רוח טוב. כל אלה נרכשים בקלות בכל מקום. עבורנו, דבר הערך החשוב ביותר, הוא ציוד צילום – סחורה שבעייתי לקנות במדינות עולם שלישי. את המצלמה של תומסו כמובן לקחנו איתנו. זוהי מצלמת SLR מקצועית, אמנם לא מהמשוכללות ביותר, אשר ליוותה אותנו במגוון סטים והוציאה תוצאות מרשימות. אבל כל צלם שטייל מכיר את הדילמה: יש לו תיק מלא בציוד צילום, ואפס מוטיבציה לקחת את התיק הכבד והיקר הזה לטיול בשטח. ידענו שזה יקרה לנו, וזה אכן קורה. על מנת לעקוף את הדילמה היינו…
לפני הטיול היה לנו ארון גדול מאד. שליש ממנו היה מאוכלס בבגדים של אליזרין, שני מדפים באלו של תומסו. עשינו שתי מכירות בהן נמכרו עשרות מהבגדים הוורודים של אליזרין ואף לא אחד של תומסו. נשארו לנו מספר עשרות רבות של פריטי לבוש. 90 אחוזים מהם השארנו בארגזים ושקיות ניילון אצל ההורים של תומסו. לטיול יצאנו עם שתי ציפיות. הציפית של אליזרין מלאה לגמרי בבגדים וזו של תומסו חצי מלאה. הויתור של אליזרין גדול בהרבה. יום הולדת 25 ללייזה: ברישיקש אין בירה בכלל. כדי להביא שתייה למסיבה היינו צריכים להגיע למקום שנמצא 15 קילומטר משם. בשביל להשכיר אופנוע (לא חוקי ברישיקש)…