סבלנותי לעם ההודי הולכת ופוקעת. ההתייחסות אלינו, התיירים, היא כאל שקי כסף מנצנצים. הקפיטליזם בהודו תופס צורה מפלצתית: הקניות הן האל לו כולם סוגדים. זה הדחף הכי חזק, המסר הכי נפוץ, והמחזה הכי נצפה: תקנו, תקנו, תקנו. הודו מרגישה כמו קניון בלהות ענק. בין אם זה שוק בעיר גדולה שדוחף לך מזון ובד, בין אם אלו סמטאות של מבצר עתיק המשמשות כחנות סובינירים ותכשיטים אינסופית, בין אם זו פסגת הר – אפילו שם מנגנים לך מוזיקה קיטשית ומנסים למכור לך דיסקים. בשום מקום הסחורה לא יושבת לה בנחת ומחכה שתיגש אליה. הסחורה קופצת עליך, צועקת לך "הלו! הלו! הלו!", רודפת…
אומרים שהתפיסה של ההודים שונה מהתפיסה שלנו, המערביים, בנוגע להיבטים רבים של החיים. אני סבורה כי זה לא עניין של תפיסה: כמה מונחים בסיסיים פשוט לא נקלטו בהודו מעולם. כמו המבורגר שפשוט אי אפשר למצוא פה, ככה אי אפשר למצוא היגיון, היגיינה, או אמת. היגיון ההודים לא מצייתים לחוקי לוגיקה פשוטים ולא למוסכמות בינלאומיות. התוצאה היא לפעמים כאוס ססגוני, ומרתק, ולפעמים תסכול ואיבוד עשתונות. תוכלו לראות את זה מתבטא בתפריטים ההודיים העמוסים כל טוב, בלי שום סדר הגיוני (קינוחים? בסוף? מה פתאום). תוכלו לראות את זה במנהגים הדתיים, שכוללים רעש טורדני במשך חצי משעות היממה, אנשים בתחפושת מצחיקה שמצליפים בעצמם,…
נשות רג'סטאן לבושות תמיד בסארים יפהפיים בצבעים הבוהקים ביותר שניתן להפיק מפיגמנטים ארציים. איפשהו באינטרנט כתוב שהמלבושים הצבעוניים נועדו על מנת שהגברים יוכלו לעקוב אחר נשותיהם העובדות בשדה, ולוודא שלא ינאפו. הסברה שתומאסו העלה הרבה יותר הגיונית מהרעיון המופרך הזה. הבגדים הססגוניים הם אמצעי הישרדות נואש אשר שמטרתו להציל את הנשים מהקטל בכבישים הבלתי-אפשריים של הודו. היום שמנו בצד הנטייה החזקה שלי להתרחק ממוות בטוח בכל הזדמנות, עשינו את הדבר הישראלי המתבקש ושכרנו אופנוע. הכבישים לא סואנים כמו בעיר ועלות ההשכרה היא 200 רופי בלבד ליום. איך יכולנו להגיד לזה לא? תומאסו עלה על האופנוע שנתנו לו. שחור ונחמד מתוצרת…
אנשים רבים נרתעים מהודו ונמנעים לבוא אליה עקב השם שיצא לה, בתור ארץ מלוכלכת. דבר אחד יש לי לומר לאנשים האלה: אתם עושים את הדבר הנכון. השמועות שנפוצו על הטינופת של הודו אינן קרובות לאמת: הודו מלוכלכת הרבה יותר ממה שתוכלו לתאר לעצמכם. השירותים – חורים ברצפה עם שאריות צואה נצחיות, התושבים – יורקים, תוקעים גרעפסים, שופכים על המדרכה דליים של סחי. מדי פעם מזדמן לראות ילד הודי מקיא לו סתם כך ברחוב. פחי אשפה – אין. הפרות ממונות על אכילת האשפה שאתם משליכים על הרצפה. אבל אין טעם להמשיך ולפרט: את הלכלוך של הודו צריך לחוות כדי להבין. [caption…
הבטחתי לגולשים הנאמנים שאם נקבל מספיק לייקים באלבום המוקדש לגואה, אתם זוכים בתמונת ביקיני מפתיעה. לא ספרתי את הלייקים אחד אחד, אבל בהחלט יש שם אינספור מהם. התמונה הפופולרית ביותר, כך נראה, היא לא תמונת ביקיני כי אם תמונתו של תומאסו יחד עם שמעון, תאומו האובד.
בג'איפור הספקנו לטפס לשני ארמונות יפים, ולטייל ברחובות העיר העתיקה והמטרידה. אוכל בקושי הצלחנו למצוא. אינטרנט – אין בכלל. ניסינו ללכת לסרט שהוקרן בקולנוע הענק ראג' מנדיר, אבל זה היה יום ראשון (החופשי שלהם), ואחרי שעמדנו 40 דקות בתור עצום, הכרטיסים נגמרו. איגדנו סביבנו עוד ארבעה תיירים חמודים והזמנו אותם לשתות עמנו בירה בבר שבמקרה איתרתי קודם לכן. ישבנו סביב לשולחן: סינית, יפנית, שבדי, ברזילאית ואנחנו. חלקנו ידענו אנגלית, חלקנו פחות. דיברנו על המין האנושי ועל התפתחות השפה. זה היה נחמד. הרגשתי שאני מוגנת מהרחוב הג'איפורי החמדן, מוקפת בתיירים ידידותיים מכל העולם שלא רוצים ממני דבר פרט לשיחה טובה. כמובן…
העיר ההודית ג'איפור ממותגת בתור העיר הוורודה, על שם הצבע של בנייניה העתיקים, אשר מסמל הכנסת אורחים. כל זה הוא שקר גס ואכזרי. הצבע הוורוד פה יותר דומה לגוון חום-אפרסק-קרם; והכנסת האורחים פה יותר דומה להכנסת אורחים לבור מלא בוץ על מנת לכייס אותם בזמן שרגליהם שבורות והם זועקים לעזרה.
10/09/2011 22:47 יום חמישי בבוקר. אנחנו מתעוררים מוקדם, מתקלחים, מתלבשים, משלמים על עשרת הימים שהעברנו בלה, ותופסים מונית לשדה התעופה, במטרה לטוס לדלהי ומשם לג'איפור. מגלים שהכרטיס יקר יותר ממה שחשבנו. אנחנו חוזרים העירה, ולוקחים חדר קטן וזול בגסט האוס עם מקלחת משותפת. אין לנו כוונה להתקלח פה, הרי נטוס מפה בהקדם. למעשה, הייתי כל כך בטוחה שנטוס בהקדם, שלא טרחתי להחליף בגדים. פשוט הלכתי לישון לבושה. למחרת בבוקר מצאנו את עצמנו באותו דלפק של אותה חברת תעופה, לבושים בבגדים של אתמול, עם זנב בין הרגליים, קונים את הכרטיס היקר. יצאנו קרחים מכאן, משם, ומכל כיוון שקרחת יכולה לצמוח בו. גם…
09/09/2011 00:23 כבר לפני כמה ימים החלטנו שזהו. לה מקום נחמד, פסטורלי, ידידותי ויחיד במינו – אבל אחרי ניסיון חיים ארוך שכלל יותר מסיבות ממה שאפשר לספור, אנחנו יודעים שצריך ללכת הביתה כשמנגנים מוניקה סקס או את השיר Civil War של Guns N Roses. זה מה שקורה בעיירה הזאת בימים האחרונים: היא זועקת "לכו הביתה כבר!" כל יום יש פחות ופחות תיירים ברחוב. חנויות שהתרגלנו אליהן הפסיקו להיפתח. אלה שפתוחות, כבר לא מוכרות את הסחורה שאנחנו מתאווים לה. כל אדם שאנו מדברים איתו, מספר לנו שהוא עוזב תיכף. החורף המושלג אמור להגיע לכאן מתישהו בחודש הקרוב, וחוץ מזה נמאס לנו…
מאז שהגענו, לא יצאנו מגבולות לה כמעט בכלל. החלטתי שזהו: חייבים לעשות משהו, ומוטב שזו תהיה פעילות גופנית. טיול האופניים מקרגון-לה נשמע כמו אופציה מצוינת. זהו טיול בו ג'יפ לוקח אותך ואת אופנייך השכורים לפסגה של אחד ההרים הגבוהים ביותר באיזור, ומשם אתה מתגלגל במורד עד שתגיע חזרה העירה. אורך הנסיעה כ-40 ק"מ, במהלכה אתה יורד מגובה של כ-5.6 ק"מ ל-3.5 ק"מ. [youtube]http://www.youtube.com/watch?v=DR1s3lPqtAM[/youtube] יצאנו לדרך על אופני ההרים הרעועים שקיבלנו, ודי מהר גילינו: פעילות גופנית – זה לא. האיבר היחיד שפעל בנסיעה הזאת, היה כף יד ימין שלחצה על הבלמים. כמעט ולא סובבנו את הדוושות. זה היה שונה מכל רכיבת…