ביום האחרון שלנו בקודלי ביץ' חשבנו לעשות טיול רגלי בין החופים. למרבה המזל הפסקנו לחשוב, והקדשנו את שעותינו לקריאת ספר על החוף והיפטרות משאריות האלכוהול שלי על ידי ערבובן במיץ שאני בדיוק שותה. השמיים היו כחולים והשמש בהירה. מזג אוויר טרופי מושלם. כשהערב התקרב, ענן קל הסתיר את השמש. בעלי שיחק כדורעף, אני צילמתי את המתרחש סביב וקישקשתי עם אור בזמן שאיתמר, בן זוגה, מעניק טיפולי שיאצו לתייר מזדמן. כולם היו מרוצים. הרבה מהזמן בחוף העברנו עם חברינו החדשים אור ואיתמר. הם חמודים מאוד, וגם ביניהם יש הפרש גילאים של 10 שנים בערך, ככה שאוטומטית היה לנו נושא שיחה משותף….
בשורה התחתונה, קודלי ביץ' הוא מקום חינני. הוא נידח במידה, ונראה כי התיירים שמגיעים אליו הם כאלה שבאמת רוצים להגיע אליו. להגיע אל החוף אינה משימה ברורה מאליה: שביל מפותל וסלעי של 20 דקות בצדו הדרומי של החוף מוביל לחוף הבא – שאין בו שום דבר יותר מבקודלי ביץ'. שביל של 20 דקות בצדו הצפוני של החוף מוביל לעיירה גוקרנה. גוקרנה היא עיירה נחמדה ממש, ואפשר להשיג בה אינטרנט במחיר טוב יותר וכל מיני מצרכים שלא תמיד יש במסעדות החוף, כמו קוקוס ירוק טרי ואלכוהול שאפשר לשפוך לתוך הקוקוס ובכך לשדרגו. זה בדיוק מה עשיתי. [caption id="attachment_4900" align="aligncenter" width="672" caption="הצעת…
להודים אין טאקט. הנימוסים וההליכות שלהם רלוונטיים רק לתבניות התנהגות מסורתיות ועתיקות. כשהם פוגשים את חיית הבר האקזוטית המכונה "תייר", אין להם במאגר קוד להתנהגות נאותה. הם עושים מה שנראה להם נכון: הם סקרנים והם לא רואים שום סיבה להסתיר את זה. הם בוהים בבעל החיים המוזר כמו שבוהים בכלוב הזוחלים בגן החיות. הם מדברים עם התייר גם את הם לא מכירים את שפתו: הם רוצים לדעת כל מה שאפשר לדעת עליו. הם רוצים לגעת בעור הלבן שלו, ואם ייתן להם את ידו ללחיצה ידידותית, הם יאחזו בה בלי לשחרר.
הרכבת מדלהי לגואה הייתה כל כך נעימה, ש-27 השעות שהיא גזלה חלפו ביעף. האנשים שחלקנו איתם קרון היו עיתונאי צעיר מנפאל ואשתו הצייתנית, סטודנט למדעי החלל, ולהקת רקדנים בדרכם להופעה הבאה. אף אחד לא צילם אותי בסלולרי שלו, וכולם דיברו אנגלית. אחרי שעות ספורות של קריאה, של שינה, של מוזיקה ושל אכילה – הגענו לתחנה שלנו. מה עכשיו? לא היינו בטוחים, אז הטלנו מטבע. המטבע אמר לנו להמשיך לגוקרנה.
הטלנו מטבע, והוא אמר לנו להמשיך דרומה בהקדם. קצת חבל, כי אחרי שהתיקים שלנו כבר היו חצי-ארוזים, פתאום נתקלתי בחברה מהארץ שהייתי שמחה לבלות עמה יותר. אבל עם החלטת-מטבע לא מתווכחים, ובאמת היה לנו מספיק מרישיקש.
כשהגעתי לרישיקש, התאכזבתי די מהר. אכזבה שהייתה יכולה להימנע לו הייתי מגיעה עם ציפיות נמוכות יותר. הבעיה היא שתליתי בה תקוות. הרי היא יעד תיירותי כל כך פופולרי, חייב להיות בה כיף, לא? לא. הנה כל הדברים שהציקו, עיצבנו, או סתם לא עמדו בסטנדרטים הגבוהים של הגברת המפונקת שכותבת שורות אלה. הגשר גטו התיירים של רישיקש בנוי סביב נהר הגנגס הקדוש. כל תייר שחוזר מרישיקש מספר חוויות מגשר לקסמן-ג'ולה שמחבר את רישיקש יחדיו. הגשר צר, ארוך ורצוף סכנות: אופנועים שעוברים בין הולכי הרגל בלי להאט בעודם צופרים, פרות נוגחות, ובעיקר – בבונים ערסים. הבבונים תלויים על גדות הגשר ומתקיפים תיירים…
נתנו למטבע להחליט לאן נמשיך. המטבע קבע רישיקש. וכך עשינו. החיסרון: זה לא משתלב היטב עם המשך המסלול שלנו. היתרון: המסע מג'איסלמר לרישיקש הוא לכאורה נעים ופשוט יותר, 24 שעות ברכבות. האופציה השנייה, נסיעה לגואה כללה 30 שעות באוטובוסים, עם עצירת ביניים באחמדבד, מקום שכונה על ידי מחבר לונלי פלנט "המקום המלוכלך והמבולגן ביותר בהודו כולה". מלחיץ רק לדמיין את העיר הזאת, בהתחשב בכך שהמקומות התיירותיים והחביבים ביותר בהודו מטונפים כמו מחראות בגיהינום. יצאנו לכיוון רישיקש, והנה כל התלאות שנתקלנו בהן בדרך.
שקרי פושקאר איכות של נסיעה תלויה במשתנים שונים, כגון סוג כלי הרכב. אבל יותר מזה, תלויה איכות הנסיעה בציפיות שיש לך ממנה. הנסיעה מפושקאר לג'איסלמר הייתה הגרועה ביותר שהייתה לנו בהודו. האמנו לסוכן הנסיעות המפוקפק מפושקאר כי הוא לבש חולצה של ACDC וידע אנגלית קצת יותר טוב מהודים אחרים. אבל יותר מזה, האמנו לו כי רצינו להאמין. הוא לא אמר לנו מילה אחת שאינה שקר. וכי למה לו לספר לנו את האמת? ברגע שהיינו על האוטובוס שעוזב את פושקאר, אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בנידון. הוא הבטיח לנו אוטובוס איכותי, רק חודשיים בדרכים, עם מיזוג אוויר, שנוסעים בו תיירים…
הגבר שלי חוגג היום יום הולדת. אני מברכת אותו גם כאן, כי אני אוהבת אותו יותר מכל האנשים בעולם. ועכשיו אני יודעת קצת יותר על האנשים בעולם, כשפגשתי יותר מהם. אז מזל טוב, אהוב שלי. גבר חזק, רגיש, ישנוני, פעלתני, אמיץ, מחושב, מקשיב, מקשקש, חתיך וטוב לב שכמוך.
סבלנותי לעם ההודי הולכת ופוקעת. ההתייחסות אלינו, התיירים, היא כאל שקי כסף מנצנצים. הקפיטליזם בהודו תופס צורה מפלצתית: הקניות הן האל לו כולם סוגדים. זה הדחף הכי חזק, המסר הכי נפוץ, והמחזה הכי נצפה: תקנו, תקנו, תקנו. הודו מרגישה כמו קניון בלהות ענק. בין אם זה שוק בעיר גדולה שדוחף לך מזון ובד, בין אם אלו סמטאות של מבצר עתיק המשמשות כחנות סובינירים ותכשיטים אינסופית, בין אם זו פסגת הר – אפילו שם מנגנים לך מוזיקה קיטשית ומנסים למכור לך דיסקים. בשום מקום הסחורה לא יושבת לה בנחת ומחכה שתיגש אליה. הסחורה קופצת עליך, צועקת לך "הלו! הלו! הלו!", רודפת…