אומרים שהתפיסה של ההודים שונה מהתפיסה שלנו, המערביים, בנוגע להיבטים רבים של החיים. אני סבורה כי זה לא עניין של תפיסה: כמה מונחים בסיסיים פשוט לא נקלטו בהודו מעולם. כמו המבורגר שפשוט אי אפשר למצוא פה, ככה אי אפשר למצוא היגיון, היגיינה, או אמת. היגיון ההודים לא מצייתים לחוקי לוגיקה פשוטים ולא למוסכמות בינלאומיות. התוצאה היא לפעמים כאוס ססגוני, ומרתק, ולפעמים תסכול ואיבוד עשתונות. תוכלו לראות את זה מתבטא בתפריטים ההודיים העמוסים כל טוב, בלי שום סדר הגיוני (קינוחים? בסוף? מה פתאום). תוכלו לראות את זה במנהגים הדתיים, שכוללים רעש טורדני במשך חצי משעות היממה, אנשים בתחפושת מצחיקה שמצליפים בעצמם,…
בג'איפור הספקנו לטפס לשני ארמונות יפים, ולטייל ברחובות העיר העתיקה והמטרידה. אוכל בקושי הצלחנו למצוא. אינטרנט – אין בכלל. ניסינו ללכת לסרט שהוקרן בקולנוע הענק ראג' מנדיר, אבל זה היה יום ראשון (החופשי שלהם), ואחרי שעמדנו 40 דקות בתור עצום, הכרטיסים נגמרו. איגדנו סביבנו עוד ארבעה תיירים חמודים והזמנו אותם לשתות עמנו בירה בבר שבמקרה איתרתי קודם לכן. ישבנו סביב לשולחן: סינית, יפנית, שבדי, ברזילאית ואנחנו. חלקנו ידענו אנגלית, חלקנו פחות. דיברנו על המין האנושי ועל התפתחות השפה. זה היה נחמד. הרגשתי שאני מוגנת מהרחוב הג'איפורי החמדן, מוקפת בתיירים ידידותיים מכל העולם שלא רוצים ממני דבר פרט לשיחה טובה. כמובן…
העיר ההודית ג'איפור ממותגת בתור העיר הוורודה, על שם הצבע של בנייניה העתיקים, אשר מסמל הכנסת אורחים. כל זה הוא שקר גס ואכזרי. הצבע הוורוד פה יותר דומה לגוון חום-אפרסק-קרם; והכנסת האורחים פה יותר דומה להכנסת אורחים לבור מלא בוץ על מנת לכייס אותם בזמן שרגליהם שבורות והם זועקים לעזרה.
10/09/2011 22:47 יום חמישי בבוקר. אנחנו מתעוררים מוקדם, מתקלחים, מתלבשים, משלמים על עשרת הימים שהעברנו בלה, ותופסים מונית לשדה התעופה, במטרה לטוס לדלהי ומשם לג'איפור. מגלים שהכרטיס יקר יותר ממה שחשבנו. אנחנו חוזרים העירה, ולוקחים חדר קטן וזול בגסט האוס עם מקלחת משותפת. אין לנו כוונה להתקלח פה, הרי נטוס מפה בהקדם. למעשה, הייתי כל כך בטוחה שנטוס בהקדם, שלא טרחתי להחליף בגדים. פשוט הלכתי לישון לבושה. למחרת בבוקר מצאנו את עצמנו באותו דלפק של אותה חברת תעופה, לבושים בבגדים של אתמול, עם זנב בין הרגליים, קונים את הכרטיס היקר. יצאנו קרחים מכאן, משם, ומכל כיוון שקרחת יכולה לצמוח בו. גם…
09/09/2011 00:23 כבר לפני כמה ימים החלטנו שזהו. לה מקום נחמד, פסטורלי, ידידותי ויחיד במינו – אבל אחרי ניסיון חיים ארוך שכלל יותר מסיבות ממה שאפשר לספור, אנחנו יודעים שצריך ללכת הביתה כשמנגנים מוניקה סקס או את השיר Civil War של Guns N Roses. זה מה שקורה בעיירה הזאת בימים האחרונים: היא זועקת "לכו הביתה כבר!" כל יום יש פחות ופחות תיירים ברחוב. חנויות שהתרגלנו אליהן הפסיקו להיפתח. אלה שפתוחות, כבר לא מוכרות את הסחורה שאנחנו מתאווים לה. כל אדם שאנו מדברים איתו, מספר לנו שהוא עוזב תיכף. החורף המושלג אמור להגיע לכאן מתישהו בחודש הקרוב, וחוץ מזה נמאס לנו…
בעיקרון, אפשר להשיג כאן עיתונים באנגלית. אני כותב "בעיקרון" בגלל שזו לא האנגלית שלמדתם בבית הספר ואלו לא החדשות שקראתם בידיעות או מעריב. ההיגיון ההפכפך והושנה מאד של הודו חודר גם למקום הקלאסי הזה והופך אותו לשונה ומקורי. בסדרת פוסטים אלו, אנסה לתת לכם לטעום קצת מהניחוח המקומי של תקשורת המונים.
הודו: אתר בנייה ענק שדה התעופה של דלהי ענק ומודרני. עד לא מזמן (שנתיים בערך), גם הוא היה בשיפוצים – כך מספרים תיירים וותיקים. דבר אחד שכחו להתקין מחוץ לנמל התעופה: שלט ענק שכתוב בו: זהירות, כאן בונים!
לה היא עיירה מרוחקת ומבודדת. ולכן, האנשים שהגיעו אליה, הם אנשים שרצו באמת להגיע אליה, מה שעשה אותם קצת הרפתקנים, אמיצים, נחושים וחטובים יותר מהמטייל ההודי הטיפוסי. הנה כמה אנשים שנתקלנו בהם. הם היו חברים זמניים, אבל אני מקווה שלפחות את חלקם נפגוש שוב מעיין ושי
כתיבה היא התחביב האהוב עליי. למרבה המזל, היא שום דבר מעבר לתחביב. זה מה שמאפשר לה להיות האמצעי שלי להתבטאות, לתקשורת, לשחרור, לתיעוד של מה שעובר עליי. זה מה שמאפשר לכתיבה להיות מה שהיא הייתה בשבילי מהתחלה: סיבה לחיות. אני חיה כדי לכתוב, ומשתדלת לחיות הכי הרבה שאני יכולה להרשות לעצמי. כשהייתי נערה, הייתי יוצאת מהבית של אמא ולא חוזרת אליו ימים כלילות, פוגשת אנשים זרים, מטילה על עצמי משימות שלא הייתם מטילים על האויב המר ביותר שלכם, מבצעת אותן וכותבת. כותבת בלא מנוח, בלי לקמץ במילים, בחופשיות גדולה יותר משהתאפשר לי בכל אמצעי אחר שהכרתי. חלק למגירה, חלק לבלוג…
מאז שהגעתי להודו, חיי הפכו בלית ברירה לבריאים והיפיים יותר. העין השמאלית שלי הפסיקה לקפוץ. היא קפצה במשך החודשיים האחרונים לשהותי בארץ, כל יום, כל היום. והנה – נראה שהגוף והנפש שלי הגיעו לשלווה ואיזון שהעין המסכנה הייתה זקוקה להם. ואכן, אורח החיים כתיירת בהודו הוא בריא יותר מכל מה שהתרגלתי אליו.