נכתב בלה, 31/08/2011 קוראים יקרים! אני כה שמחה שיש לי את הכבוד והזכות לכתוב לכם את סיפורו של הלילה האחרון – לגמרי לא עניין של מה בכך, בהתחשב בנסיבות. היום הראשון שלנו בלֶה התחיל ברגל ימין. התעוררנו לגלות עיירה שלווה, עם מקומיים טיבטים מנומסים ותיירים מסבירי פנים. כבר בסיור הראשון ברחוב הראשי, מישהי (חברה של חברה) צעקה לעברי מהצד השני של הכביש "זרוב! את באה למסיבה הערב?" ואני שמחתי. רק עזבנו את מנאלי חסרת-חיי-הלילה, והנה מסיבה! בשבילי? תודה. ביררנו בירורים, שאלנו אנשים, וגילינו את הפרטים הבאים: המסיבה הנה מסיבת טראנס אשר תתקיים באמצע המדבר. כרטיס כניסה כולל הסעה הלוך וחזור, יעלה…
לפני הטיול היה לנו ארון גדול מאד. שליש ממנו היה מאוכלס בבגדים של אליזרין, שני מדפים באלו של תומסו. עשינו שתי מכירות בהן נמכרו עשרות מהבגדים הוורודים של אליזרין ואף לא אחד של תומסו. נשארו לנו מספר עשרות רבות של פריטי לבוש. 90 אחוזים מהם השארנו בארגזים ושקיות ניילון אצל ההורים של תומסו. לטיול יצאנו עם שתי ציפיות. הציפית של אליזרין מלאה לגמרי בבגדים וזו של תומסו חצי מלאה. הויתור של אליזרין גדול בהרבה. יום הולדת 25 ללייזה: ברישיקש אין בירה בכלל. כדי להביא שתייה למסיבה היינו צריכים להגיע למקום שנמצא 15 קילומטר משם. בשביל להשכיר אופנוע (לא חוקי ברישיקש)…
הודו מאד פוטוגנית ולא עושה לי חשק לצלם בכלל. אני כבר חודשיים כאן, והרבה יותר מעניין בעיני להיות נוכח בחוויות שאנחנו עוברים.
מעט מאד דברים עשיתי באופן קבוע. מלבד עבודה, אליה הלכתי כל יום חמש פעמים בשבוע, ומין, לא היו לי תכניות או תחביבים שהיו חלק בלתי נפרד מלוח הזמנים שלי. חוץ מכדורסל.
היו לנו המון דברים. כשנוסעים לטייל בעולם במשך שנה, אין צורך בהמון דברים. למעשה, צריך כמה שפחות. כחודש לפני שעזבנו את הדירה, התחלנו במבצע הפינוי. שמרנו בצד את הדברים שבאמת נצטרך (לפטופ, מצלמה, 14 זוגות תחתונים), ואת הדברים שבאמת אסור לזרוק (טבעת אירוסין). את כל השאר – פיזרנו. שתי מכירות-ענק שנערכו בביתנו עזרו לנו להיפטר מהר של הבגדים והרהיטים הכי טובים שלנו. את החפצים שלא נמכרו, מסרנו בתור מתנה, או "לשמירה". בקטע של "קחו את זה, תשתמשו, תיהנו, מתישהו ניקח את זה בחזרה. עלק"
כבר שכחתי איזה הבדל יש באיך שהזמן עובר, או מרגיש שעובר, בין מי שנמצא בארץ לבין מי שמטייל. לי זה מרגיש כאילו עזבנו לפני חצי שנה. אני מדמיין את הרחובות ריקים ומשעממים. כאילו הכל קופא כשאנחנו לא שם, בארץ. אנחנו כאן קצת פחות מחודשיים. הספקנו כל כך הרבה. היינו בעשר מקומות (דלהי, מנאלי, לה,ראג'אסאן, רישיקש ועוד), פגשנו המון חברים חדשים (ונסה, לורה, ליאור, סיני, דניאל, תום, עוד תום, ג'ונס, אושר, פאריסה ועוד רבים), עברנו מספר הרפתקאות דרמטיות (רפטינג, נסיעת אוטובוס עם נהג שיכור וישן, ליטוף ארנבים), ועשינו כמויות בלתי נמדדות של כיף. ומה קרה בארץ? בשעות המעטות, יחסית, שביליתי באינטרנט,…
הטלפון הסלולרי נכנס לחיינו המודרניים בתור מותרות, בתור סמל סטטוס נחשק, בתור חפץ שהופך את התקשורת הבינאישית לזמינה יותר מאי-פעם. בתור נערה לא היה שום דבר שרציתי יותר מטלפון סלולרי, כי לכולם כבר היה ולי עוד לא. התחננתי לאמא "תקני לי, תקני לי". בדיעבד, אני מסתכלת אחורה ומבינה שבאותה מידה הייתי יכולה להתחנן לאמא שתקנה לי שני סטים של אזיקים, אחד לידיים ואחד לרגליים, וכלוב קטן ומוזהב לשבת בו יומם וליל. הסלולרי –כלוב של זהב. מכשיר שהופך אותך לזמין תמיד, גם כשהיית מעדיף לא להיות זמין. המטרה ברכישת סלולרי הייתה לשמור על קשר חם ותמידי עם חברים. כל זה, התגלה…
זה אולי ישמע חריג, אבל זו הפרידה הקשה ביותר שנאלצתי לעבור. יתכן שזה בגלל שהיא כבר זקנה, ויש סיכוי לא קטן שזו היתה פרידה לנצח. אפשרות נוספת היא שמלבד אליזרין, היא היתה הקשר הארוך ותדיר ביותר בשנים האחרונות.
הדירה שלנו בתל אביב הייתה המקום הראשון והיחיד שבו הרגשנו… לא אגיד "בבית". זה המקום הראשון שנהנינו לחזור אליו בסוף יום עבודה. אחרי הדירות המדכאות שהתפשרנו עליהן, הערכנו אותה והשתמשנו בה עד כמה שניתן. אורחים באו והלכו, והאווירה תמיד הייתה חיובית.
המשפחות שלנו שונות מאד. לאליזרין אימא ותו לא. לי – ארבעה אחים, אחיינים, שני הורים נמרצים ועשרות קרובי משפחה אחרים. לאימא של אליזרין אנחנו כמעט ולא מגיעים הביתה. אין שם מה שנקרא "תנאי אירוח". אצל ההורים שלי, כל מפגש משפחתי הוא מבצע. האחים מגיעים עם הילדים מישובים שונים בארץ. המולה ובלאגן. אימא שלי עושה קניות לארוחה משפחתית גדולה וטעימה עם כמויות שעוזרות לבעל המכולת בכפר קרע לבנות עוד חדר בבית. בשדה התעופה, אבא שלי שם אותנו, לוחץ לשנינו את היד, והולך לעבודה כאילו כלום. הוא העביר את הבעת הרגשות לנכדות. אימא שלי וסבטלנה נשארות שעתיים וחצי. אחי הצעיר הגיע מהצבא…