ערב.

הטיול שלנו התחיל במפה. בחרנו להגיע למחוז פותלם כי הוא אחד המקומות המסקרנים ביותר על גבי המפה של סרי-לנקה. זו לגונה ענקית. ובכך מסתכמת כל האינפורמציה שהייתה לנו אודות המקום הזה. אנחנו נמצאים מהצהריים בעיר… כלמידה? איך קוראים לה לעזאזל. אה, קלפיטיה. ומה שנוסף לידיעותינו, הוא: 1. זה אחד המקומות היפים שאי פעם היינו או נהיה בהם. 2. זה בלי ספק המקום הכי פחות מתוייר שהגענו אליו בטיול שלנו. באותה מידה, זה מקום בלתי ידידותי בעליל, ויש סיכוי שזה הטקסט האחרון שאני אכתוב אי פעם.

אנו נמצאים בגסט האוס מרוחק, מבודד, בין אגמים, ביצות, לגונה וים. שנינו פה יחד עם שלושה גברים שעובדים פה. למה צריכים כל כך הרבה עובדים במקום כל כך שומם? כדי שיהיה קל יותר לעבוד על התיירים, כנראה. כשהגענו סיכמנו שנשלם אלף רופי ללילה. כשהגיעה החשיכה, אחרי שהתמקמנו בנוחות בחדרנו הנחמד, הם נזכרו לדרוש מאיתנו דמי שירות של עוד עשרה אחוזים. נגררנו לויכוח שבסופו הם ויתרו על הפרוטות והסבירו לנו בעקיפין שאנחנו לא מוזמנים להישאר פה עוד לילה. מצב רוחנו הידרדר. מאז שהפסקנו לסמוך עליהם, אנחנו לא פוסלים את האפשרות שהם ירצחו וישדדו ויאנסו את שנינו. בכל מקרה אין פה אף אחד שישמע את זעקותינו פרט למיליון יתושים. אנחנו התיירים היחידים בעיר הזאת. למעשה, העיר עד כדי לא ערוכה לקבל תיירים, שכשהגענו – שום נהג טוקטוק לא רדף אחרינו בצעקות "הלו טוקטוק! סר? סר? יו וונט טוקטוק?! הלו?! וור יו פרום?" אתם יודעים כמה זה נדיר?! נהגי טוקטוק רודפים אחרי ומציעים לי את שירותיהם אפילו בחלומות שלי!

בנוסף, זה איזור מוסלמי לחלוטין, והאדם היחיד שאנחנו סומכים עליו הוא מוחמד, סוכן הנסיעות של העיירה. "סומכים" זאת לא המילה הנכונה. מה המילה שמתארת הכי טוב את רגש ההקלה שמציף אותך כשהאדם מולך מצליח לחבר משפט באנגלית? אז זה.

חבל, דווקא היה לנו ערב נחמד. הלכנו לטייל בחוף הים בשקיעה, נהנינו מהנוף ומכמויות האלמוגים שהים סחף החוצה. ואז ראינו במרחק שרשרת אנושית תמוהה. התקרבנו וגילינו שאלה דייגים, המושכים החוצה את השלל היומי. כעבור כמה דקות של חטטנות, הם פשוט הזמינו את תומאסו לעזור להם, והוא נעתר בשמחה. ככל שהרשת התקרבה לחוף, התגברה הפעילות, ההתרגשות, והשירה המונוטונית המהפנטת של הדייגים. זו הייתה חווייה אותנטית שלא משיגים בשום משרד נסיעות.

בוקר.

ארוחת הערב הייתה הארוחה האיומה ביותר שאכלנו בסרי-לנקה ובכל הטיול בכלל. הגסט-האוס המרוחק ארבעה קילומטרים ממקום ישוב אילץ אותנו להשתמש בשירותיהם של עובדי הגסט-האוס החמדנים ולהזמין טייק-אוויי. אחרי סיפור הרמאות שנקלענו אליו, בכלל לא חשבנו שנקבל את מה שהזמנו. אבל למרבה הצער, מה שהזמנו הגיע. לא ברור מאיפה הם הביאו את הרייס-אנד-קארי הזה, אבל בלי ספק הם חיפשו ומצאו את הטבח הגרוע ביותר במחוז. הכל הגיע עם טעמי לוואי כימיים, והארוחה הסתיימה כעבור כמה נגיסות. החלק הכי גרוע היה האווירה. התארחנו בחדר האוכל השקט של הגסט האוס, בודדים ומאוימים, עובדי המקום עומדים מבעד לדלת ומסתכלים עלינו אוכלים.

בבוקר התעוררתי ב-6 עם דחף עז לברוח. הרגשתי כלואה בכלא שקירותיו נוף מושלם, קשורה בשרשרת קצרה לבעלי, זומבי מנומנם שמעדיף להעביר את הבוקר בצפייה בסרט המחורבן "אינדיאנה ג'ונס". רציתי ללכת משם, ולא היה לאן. לא רציתי להיות האשה הבלונדינית היחידה שמשוטטת לבד בכפר. גם טיול בחצר הגסט-האוס הרגיש לי לא בטוח.

ברחנו מקלפיטיה תוך פחות מ-24 שעות, משאירים את הנופים והיתושים הקסומים למקומיים החמדנים. שימותו ממלריה, או משהו.

כל התמונות מקלפיטיה בפייסבוק >