תנו לי לתקן את עצמי, שלא יצא שאני מכפישה. המוזיקה של סרי-לנקה חביבה ועליזה, שורשיה ארוכים ומגיעים ממגוון רחב ומרתק של תרבויות. אבל המוזיקה שתיתקלו בה בתור מטיילים, תהיה פופ מהסוג הירוד ביותר. הכי נכון להגיד, שהמוזיקה הגרועה של סרי-לנקה היא המוזיקה הגרועה ביותר מבין כל המוזיקות הגרועות בעולם. לא שמעתי את כל המוזיקות הגרועות בעולם, אבל סמכו עליי שאני צודקת. המוזיקה הגרועה של סרי-לנקה תגרום לכם להתגעגע למוזיקה שהאמנתם עד עכשיו שהיא הגרועה ביותר. נשבעת לכם, אני מוכנה לחבק את משה פרץ עכשיו, על האיכות הווקאלית ועל העיבוד המושקע של להיטיו.
היום, לדוגמה, נסענו שעתיים באוטובוס שניגן מוזיקה איומה בקולי קולות. במהלך השעתיים האלה, לא שמענו אפילו צליל אחד שהופק על ידי כלי נגינה. הדיסק האהוב על נהג האוטובוס הורכב ממנגינות שהולחנו על ידי מכונה. איזו מכונה? ככל הנראה זה מחשב שהמסך שלו שחור-ירוק. שיר אחרי שיר אחרי שיר: כולם על גבי קבצי midi. צלילים צורמים, רובוטיים, מעוותים כמו הרינגטון שהיה לכם בטלפון הסלולרי הראשון שאי פעם החזקתם. ומעל כה זה, מישהו שר. גבר, אשה, ילד. לא משנה מי, העיקר שיזייף.
שיר לדוגמה: דמיינו אותו גרוע פי 10 וחוזר על עצמו עד אינסוף
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=uwFrWCxDyfQ[/youtube]
זו לא נסיעת האוטובוס הראשונה שלנו בתנאים האיומים האלה. רוב הנסיעות הן ככה. האוטובוס יכול להיות ישן ורעוע, אבל לכלול בתוכו מערכת סאונד משוכללת כמו מעבדה לחקר החלל. הנסיעה הראשונה שלנו בסרי-לנקה הייתה כזאת, והיא הייתה אחרי ליל-טיסה נטול שינה, בין השעות 4 ל-6 לפנות בוקר. אני הייתי עייפה מכדי להתקטנן על שטויות כמו מוזיקה חזקה מספיק לניקוב עור התוף, ופשוט נרדמתי. תומאסו לעומת זאת רתח מזעם, עייפות וחוסר אונים. כשביקש מהכרטיסן שינמיך את המוזיקה כי אנשים רוצים לישון, הכרטיסן ענה שהמוזיקה החזקה היא בדיוק בשביל זה: בגלל שאנשים רוצים לישון.
היום כשהתיישבנו באוטובוס שמעתי את הצלילים המתכתיים הראשונים וידעתי מה מצפה לנו. הסתכלתי על הרמקול העוצמתי, הממוקם בדיוק מעל הראש שלנו, וידעתי שצריך לעשות מעשה. אני יכולה להתמודד עם המוזיקה הנוראית, יש לי כישורי התעלמות טובים. אבל מה שאני לא יכולה להתמודד איתו, זה לראות את בעלי סובל. הקדמתי תרופה למכה: עוד לפני שיצאנו לדרך התרוממתי ממקום מושבי, ובזריזות תלשתי את חוט החשמל שחיבר את הרמקול למערכת. שקט מבורך השתרר בחלק האחורי של האוטובוס. בעלי היה אסיר תודה וגם אני הייתי רגועה ומאושרת כשהאוטובוס נסע ועור התוף שלי נותר במקומו. גם אם הכנסתי את עצמי לצרות, זה היה שווה את זה.
הייתי בטוחה שעשיתי טובה לכל יושבי האוטובוס. הרי איך ייתכן שמישהו ייהנה ממוזיקה מייסרת כל כך? אבל כעבור חצי שעה של נסיעה, אחד הנוסעים ניגש לנהג. כעבור דקותיים הגיע הכרטיסן, נעץ בנו מבט זועף, ותיקן את מה שקלקלתי. כלומר, קלקל את מה שתיקנתי. המוזיקה חזרה, והיא חזרה בכל הכוח. חזק יותר, גרוע יותר, מונוטוני יותר. המוזיקה הסרי-לנקית הגרועה היא הגרועה ביותר בעולם. ומה שהכי גרוע בה, זה שאת המנגינות האלה אי אפשר להפסיק.
