הבטחתי לגולשים הנאמנים שאם נקבל מספיק לייקים באלבום המוקדש לגואה, אתם זוכים בתמונת ביקיני מפתיעה. לא ספרתי את הלייקים אחד אחד, אבל בהחלט יש שם אינספור מהם. התמונה הפופולרית ביותר, כך נראה, היא לא תמונת ביקיני כי אם תמונתו של תומאסו יחד עם שמעון, תאומו האובד. כמו כן, אני רוצה להודות לכל מי שתרם לנו בסיבוב התרומות הראשון, ויקבל את הכרך הראשון של "אוסף ההגיגים של זרובבלה". אתם מוזמנים להמשיך ולתרום ולקבל את הכרך השני. זה ישים חיוך על פנינו ויותר תמונות של כוסיות בביקיני אונליין.
בג'איפור הספקנו לטפס לשני ארמונות יפים, ולטייל ברחובות העיר העתיקה והמטרידה. אוכל בקושי הצלחנו למצוא. אינטרנט – אין בכלל. ניסינו ללכת לסרט שהוקרן בקולנוע הענק ראג' מנדיר, אבל זה היה יום ראשון (החופשי שלהם), ואחרי שעמדנו 40 דקות בתור עצום, הכרטיסים נגמרו. איגדנו סביבנו עוד ארבעה תיירים חמודים והזמנו אותם לשתות עמנו בירה בבר שבמקרה איתרתי קודם לכן. ישבנו סביב לשולחן: סינית, יפנית, שבדי, ברזילאית ואנחנו. חלקנו ידענו אנגלית, חלקנו פחות. דיברנו על המין האנושי ועל התפתחות השפה. זה היה נחמד. הרגשתי שאני מוגנת מהרחוב הג'איפורי החמדן, מוקפת בתיירים ידידותיים מכל העולם שלא רוצים ממני דבר פרט לשיחה טובה. כמובן…
העיר ההודית ג'איפור ממותגת בתור העיר הוורודה, על שם הצבע של בנייניה העתיקים, אשר מסמל הכנסת אורחים. כל זה הוא שקר גס ואכזרי. הצבע הוורוד פה יותר דומה לגוון חום-אפרסק-קרם; והכנסת האורחים פה יותר דומה להכנסת אורחים לבור מלא בוץ על מנת לכייס אותם בזמן שרגליהם שבורות והם זועקים לעזרה. הזהירו אותי מהודו. הייתי מוכנה למה שאני עומדת לראות ולחוות, ועד עכשיו עיכלתי אותה היטב. עד ג'איפור. ג'איפור עיר קשה שעיקר תושביה הם מעיקים, חמדנים ומטומטמים. בחיי, היה כתוב במדריך שתושבי ג'איפור הם בני שבטים עתיקים שהשכלה…
10/09/2011 22:47 יום חמישי בבוקר. אנחנו מתעוררים מוקדם, מתקלחים, מתלבשים, משלמים על עשרת הימים שהעברנו בלה, ותופסים מונית לשדה התעופה, במטרה לטוס לדלהי ומשם לג'איפור. מגלים שהכרטיס יקר יותר ממה שחשבנו. אנחנו חוזרים העירה, ולוקחים חדר קטן וזול בגסט האוס עם מקלחת משותפת. אין לנו כוונה להתקלח פה, הרי נטוס מפה בהקדם. למעשה, הייתי כל כך בטוחה שנטוס בהקדם, שלא טרחתי להחליף בגדים. פשוט הלכתי לישון לבושה. למחרת בבוקר מצאנו את עצמנו באותו דלפק של אותה חברת תעופה, לבושים בבגדים של אתמול, עם זנב בין הרגליים, קונים את הכרטיס היקר. יצאנו קרחים מכאן, משם, ומכל כיוון שקרחת יכולה לצמוח בו. גם…
09/09/2011 00:23 כבר לפני כמה ימים החלטנו שזהו. לה מקום נחמד, פסטורלי, ידידותי ויחיד במינו – אבל אחרי ניסיון חיים ארוך שכלל יותר מסיבות ממה שאפשר לספור, אנחנו יודעים שצריך ללכת הביתה כשמנגנים מוניקה סקס או את השיר Civil War של Guns N Roses. זה מה שקורה בעיירה הזאת בימים האחרונים: היא זועקת "לכו הביתה כבר!" כל יום יש פחות ופחות תיירים ברחוב. חנויות שהתרגלנו אליהן הפסיקו להיפתח. אלה שפתוחות, כבר לא מוכרות את הסחורה שאנחנו מתאווים לה. כל אדם שאנו מדברים איתו, מספר לנו שהוא עוזב תיכף. החורף המושלג אמור להגיע לכאן מתישהו בחודש הקרוב, וחוץ מזה נמאס לנו…
מאז שהגענו, לא יצאנו מגבולות לה כמעט בכלל. החלטתי שזהו: חייבים לעשות משהו, ומוטב שזו תהיה פעילות גופנית. טיול האופניים מקרגון-לה נשמע כמו אופציה מצוינת. זהו טיול בו ג'יפ לוקח אותך ואת אופנייך השכורים לפסגה של אחד ההרים הגבוהים ביותר באיזור, ומשם אתה מתגלגל במורד עד שתגיע חזרה העירה. אורך הנסיעה כ-40 ק"מ, במהלכה אתה יורד מגובה של כ-5.6 ק"מ ל-3.5 ק"מ. [youtube]http://www.youtube.com/watch?v=DR1s3lPqtAM[/youtube] יצאנו לדרך על אופני ההרים הרעועים שקיבלנו, ודי מהר גילינו: פעילות גופנית – זה לא. האיבר היחיד שפעל בנסיעה הזאת, היה כף יד ימין שלחצה על הבלמים. כמעט ולא סובבנו את הדוושות. זה היה שונה מכל רכיבת…
בעיקרון, אפשר להשיג כאן עיתונים באנגלית. אני כותב "בעיקרון" בגלל שזו לא האנגלית שלמדתם בבית הספר ואלו לא החדשות שקראתם בידיעות או מעריב. ההיגיון ההפכפך והושנה מאד של הודו חודר גם למקום הקלאסי הזה והופך אותו לשונה ומקורי. בסדרת פוסטים אלו, אנסה לתת לכם לטעום קצת מהניחוח המקומי של תקשורת המונים. ישנם מספר רב של עיתונים בינלאומיים המופצים ברחבי הודו באנגלית. החל מהטיימס, וכלה בהרלד. לכולם מהדורה ארצית (כלל הודו) והמון מהדורות מקומיות לכל מדינה. המחיר שלהם דומה לזה של עיתון בישראל – רק ברופי. כלומר – פי 10 פחות. העיתון מגיע במתכונת עיתוני…
בהודו אין גרפיטי. כלומר, יש – ממש מעט. צילמתי מספר יצירות גרפיטי יפות, בודדות ומיותמות בין קירות שמתחננים שיציירו עליהם. בשום מקום לא רואים אפילו ריסוס מרושל על גבי פרסומת מצוירת ששם אותה ללעג. היעדר הגרפיטי מוזר: הרי יש להודים כל כך הרבה מה למחות נגדו. העוני, הבדלי המעמדות, הבורות והשחיתות בלתי אפשריים. עובדים שמרוויחים יותר משלושה שקלים ביום נחשבים פה מעל קו העוני. שר החינוך של אחד המחוזות לא עבר בחינת בגרות מעולם. וזאת רק ההתחלה. נדמה שההודים רגילים להישאר בשקט כשדורכים עליהם. לדוגמה, כשרכבת עוצרת באמצע הפסים למשך שעה, לא תראו אף אחד מהנוסעים המקומיים מאבד את שלוותו….
הודו: אתר בנייה ענק שדה התעופה של דלהי ענק ומודרני. עד לא מזמן (שנתיים בערך), גם הוא היה בשיפוצים – כך מספרים תיירים וותיקים. דבר אחד שכחו להתקין מחוץ לנמל התעופה: שלט ענק שכתוב בו: זהירות, כאן בונים! בכל הודו, כל הזמן, בונים. הכבישים, הרחובות, הגסט-האוסים. בכל חור תמצאו דחפור מרחיב נתיב. בכל פינת רחוב – ערימת לבנים וחול שנועדו לבנייה. בכל סמטה – הודי דופק בפטיש על משהו שנועד להיות משהו אחר. השיפוץ מתקיים בניחותא; מראה נפוץ הוא של הודי אחד עובד, וארבעה-חמישה חבר'ה עומדים סביבו ומסתכלים. לקראת מה משפצים כל הזמן? אני…
לה היא עיירה מרוחקת ומבודדת. ולכן, האנשים שהגיעו אליה, הם אנשים שרצו באמת להגיע אליה, מה שעשה אותם קצת הרפתקנים, אמיצים, נחושים וחטובים יותר מהמטייל ההודי הטיפוסי. הנה כמה אנשים שנתקלנו בהם. הם היו חברים זמניים, אבל אני מקווה שלפחות את חלקם נפגוש שוב מעיין ושי שתי בחורות ישראליות חמודות, שהצטרפתי לחוג הסריגה שלהן בהתלהבות. למרות שיש לי כבר בערך מאה חברות שקוראים להן מעיין, לא הייתה ברירה אלא להתיידד עם מעיין נוספת. היא בחורה מתוקה וחיובית, יפה, וידיה – ידי זהב הן. היא משתמשת בהן למטרות יצירה. התשוקה האמיתית שלה היא…